קודם ניזכר איפה אנחנו נמצאים ובאיזה מעמד, כי אלה מגדירים את מה שאנחנו רואים: זה גמר אליפות אירופה לנבחרות צעירות עד גיל 20, ישראל נגד יוון, יוון ביתית. ספרד וצרפת הודחו בחצי הגמר בידי שתי הפיינליסטיות, סרביה הודחה ברבע בידי צרפת. יוון, צרפת, ספרד, סרביה זה השפיץ של הכדורסל האירופי בכל הגילים – ילדים, קדטים, נוער, עתודה, בוגרים. רוסיה חסרה לי כאן אבל אלו שנמצאות הן המעצמות של הכדורסל האירופי וישראל נמנית עמם.
זאת לא הפעם הראשונה שישראל מגיעה בגילאים האלה למעמד הזה. זכורות שתי הופעות קודמות שלה במעמד הגמר של אליפות אירופה לנבחרות צעירות, בפעם האחרונה זה קרה לפני 13 שנה – שנראים בעידן הנוכחי כמו שנראו 130 שנה בעידן הקודם, שבו דברים התפתחו בקצב אחר. ב-13 השנים האלו לא קרה הרבה בכדורסל הישראלי, הכישרונות ההם הובילו אותו לאן שהובילו ומה ששווה היום השחקן הישראלי הבוגר – את זה ראינו בפיינל פור האחרון של ליגת העל. רק חודש עבר מאז. הזיכרונות הקשים עדיין טריים, הם טרם נמחו.
הנבחרות של 2000 ו-2004 זכורות לי, ראיתי אותן משחקות, הן אכן ריגשו בשעתו אבל הדברים שעשו נראו חד-פעמיים, תוצר של דור כישרוני שמתעלה לפתע ואז נמוג, מותיר אחריו בור שחור. יותם הלפרין וליאור אליהו אכן היו כישרונות ביחס לקבוצת הגיל שלהם. בלאט, זוסמן, ארצי, קופרברג – הם חומר אנושי אחר. דור שונה גדל כאן. זוסמן לא יקלע 50 נקודות לערב בנבחרות הצעירות, אבל גם לא יתאייד בגמר הפיינל פור בבוא היום, כשהקבוצה הבוגרת בה ישחק תגיע למעמד הזה.
ישראל נגד יוון. כתף אל כתף לצד המעצמות
ארצי מוריד ריבאונד הגנה בסמכותיות, כאילו הוא משחק אחד על אחד בחצר האחורית שלו. מי זה ארצי? מאיפה ארצי הגיע? ממתי גדלים כאן כאלה? לי ארצי נראה סרבי. קופרברג הוא קרואטי. לא יכול להיות שקופרברג כזה גדל והתפתח כאן.
הנה זוסמן מציג את עצמו. זוסמן עולה ודופק שלשה שכולה הצהרת כוונות. שלשות יכולות להמית כשהן נורות בזמן הנכון. שאראס התמחה בזה, אז הנה זוסמן מראה מה שלשה בעיתוי הנכון יכולה לעשות. רק צריך לשים את הכדור בידיים הנכונות, וזוסמן הוא האדם הנכון לשים את הכדור בידיים שלו מתי שנדרשת תפנית. הוא יעשה את זה לאורך כל המשחק. זוסמן יצרן של פעולות גדולות, קריטיות, בשני צדי המגרש, והכל נעשה בקלות, בנונשלאנטיות, כאילו הוא קוקוץ'.
שתי הנבחרות תקועות, לא יכולות לקנות לעצמן סל, זוסמן עולה – עוד שלשה. נבון נזרק למגרש, קטש מכניס אותו, אין לי מושג מי זה נבון, אבל מה זה חשוב מי זה נבון – הוא נכנס, שם שלשה, 2:14 לצעירה, גמר אליפות אירופה נגד יוון, אצלה בבית.
תמיר בלאט הוא היחיד שאני מכיר בנבחרת הזו, אותו ואת קטש. תמיר הוא הבן של דיוויד. יש לדיוויד עוד ילדים? הוא לא היה יכול לייחל למשהו יותר טוב מתמיר. תמיר מתפתח לשחקן שדיוויד אולי חלם להיות. ראיתי את האבא משחק, אני רואה את הבן, זה משהו אחר.
הלילה הולך להיות ארוך ומסויט. זו יוון, אם מישהו שכח לרגע, היא כופה את המשחק הפיזי שלה. כבר כמה דורות הכדורסל היווני נחשב לפיזי באירופה. ישראלים, ספורטאים ישראלים, נוהגים להתקפל כשהם נתקלים במאסה כזאת, בקשיחות כזו, זו מלחמת כלבים שמתנהלת כאן והישראלים מרגישים בה כמו בבית. הם לא ממצמצים.
יובל זוסמן תופר את איסלנד. האיש של הנבחרת
היוונים מביאים ריצה של 12:0, היה צפוי שמהלך כזה יתרחש. מה שקרה עד עכשיו לא היה צפוי. חשוב שהבחורים יחוו את מה שהם חווים ברגעים האלה. צריך לחוות נפילות כאלה, באווירה כזו, וצריך גם לדעת לקום מהן. כל מי ששיחק נגד הכדורסל היווני במעמדים האלה חווה את מה שהישראלים חווים עכשיו, אבל הם נשארים בתמונה. היה 12, הם מורידים לארבע. יכלו לגמור את הרבע השלישי בפיגור של ארבע בלבד ואז הכל פתוח, אבל אז הם חוטפים שלשה מקרית, כדור שנזרק על עיוור תוך כדי סיבוב לכיוון הכללי שבו נמצאת הטבעת, וזה נכנס. זה קורה בגמרים, כשאתה משחק נגד הקבוצה הביתית והמשחק צמוד, וגם מזה צריך לדעת לקום ולהתחיל את הרבע הרביעי והמכריע.
להתחיל אותו בפיגור 4 זה לא כמו להתחיל אותו מפיגור 7 ועוד מסל כזה. זה סל שמוציא ממך את כל האוויר, אבל הם לא מורידים את הראש. זה הדבר הכי בולט ברגעים האלה, כשהם בפיגור סולידי כמה דקות לסיום. הם במשחק, מבחינתם הם במשחק, הם מתנהלים כמי שיש להם סיכוי. מתי נראתה נבחרת ישראלית ייצוגית שעשויה מהחומרים האלה?
העתודה מזכירה שיש דבר כזה "כדורסל ישראלי" – המשחק כפי שהוא משוחק בישראל. אין דבר כזה "כדורגל ישראלי", אבל "כדורסל ישראלי" יש. ברמה הנמוכה, הראשונית שלו, אפשר לראות אותו משוחק בליגה של בתי הספר התיכונים, לעתים נראות הבלחות שלו בליגות הנמוכות שמשופעות בשחקנים תוצרת המקום.
הקבוצות והנבחרות שרלף קליין אימן שיחקו את הכדורסל הזה, אלו של פיני גרשון ובלאט. פה ושם, לאורך השנים, ראית נבחרת ישראלית מציגה אותו. "הכדורסל הישראלי" מייחד את הענף ביחס לענפי ספורט אחרים. מכאן גם הנפיחות והיוהרה שמאפיינים את קהילת הכדורסל ביחס לענפים שמתחרים על תשומת הלב הציבורית. זה המשחק שהיינו רוצים לראות ורק לעתים רחוקות אנחנו גם רואים, אבל כשהוא מבוצע בשלמותו, על ידי נציגים נאמנים שלו, זה כדורסל מרגש.
עודד קטש. הקוסם מכה שנית
אין בעתודה אינדיבידואלים שהיכולות שלהם זועקות לשמיים כבר במבט ראשון, ולפיכך כל תשומת הלב מרוכזת בהם. זה לוקח קצת זמן לראות שבלאט הוא הסמכות וזוסמן הוא האיש. כל מי שקטש מכניס למגרש נראה שייך למעמד, כל אחד ראוי להימצא על המגרש במשחק הגמר על אליפות אירופה. אף אחד בנבחרת הזו לא מתבייש לקחת את הכדור האחרון, אין אחד שיהסס להיכנס לתוך ים של זרועות בשרניות ואינסופיות באורכן, אין אחד שמרשה לעצמו למצמץ בהגנה.
שחקנים אינטליגנטים, פה זה מתחיל. אינטליגנטים דיים כדי להבין את מהות המשחק הקבוצתי, את המחויבות שנובעת ממנו, את הדרך שבה הוא משוחק. זה נדיר בעידן שבו הספורט הקבוצתי מקדש את האינדיבידואלים ומכין אותם לגרוף את הכסף הגדול. אני לא זוכר מתי ראיתי נבחרת ישראלית ייצוגית שהיתרונות שלה על פני יריבותיה התבטאו קודם כל ביסודות – גם ברמה האישית, גם ברמה הקבוצתית. הצרפתים נראו כל כך טיפשים על ידם, טיפשים שקופצים לשמיים. ככה הצרפתים נראו, הישראלים גרמו להם להיראות כך.
את קטש מכנים "הקוסם". זה כינוי שדבק בו עוד מתקופתו כשחקן, ככה הוא חקוק בתודעה. תדמיתו לא נסדקת גם כשהוא לא ממשיך באילת כי באילת הרי אין קוסמים, אילת לא מכירה בכאלה. על קטש אפשר לומר שהוא כנראה השחקן היחיד שפציעתו הטרמינלית היטיבה בסופו של חשבון עם הקריירה שלו, שכן קטש זכור כמו מה שהוא היה יכול להיות אלמלא הברך. קטש הוא אייקון בכדורסל הישראלי רק בשל ההבטחה שפיזר בטרם הכל נקטע.
למרבה הצער הוא לא מימש, אבל מה שהבטיח שם אותו במעמד שונה מזה של בני דורו – נדב הנפלד ודורון שפר – שמיצו את הקריירות שלהם. אצל שניהם התקבלה בסופו של דבר התמונה במלואה. שפר מזוהה היום עם התהליכים הרוחניים שעבר הרבה יותר מכפי שהוא מזוהה עם תקופתו בקונטיקט. במקרה של קטש אנחנו משלימים את הפרטים מדמיוננו ונזרקים למחוזות הפנטזיה. מה היה קורה אילו היה מגיע ל-NBA? היה יכול להתפתח שם ולהיות דראזן פטרוביץ' – שגם הגיע לשם ככישרון אירופי ייחודי שאף אחד לא נתן לו סיכוי בשל שבריריותו – אבל מצד שני קטש היה יכול להיות גם גל מקל, אם הקריירה שלו לא הייתה נקטעת.
כל הדיבור הזה על קטש בא לומר דבר אחד: העתודה שהוא מאמן זו הנבחרת היחידה שאני רואה מסביבי שהכוכב שלה הוא המאמן שלה – וזה מקובל על הכל. אז אין בנבחרת העתודה הזו בעיה גם עם מעמד המאמן.
מה דעתך על הכתבה?