בנאום הקבלה שלו להיכל התהילה ב-2009, מייקל ג'ורדן ניצל את כל 23 הדקות (כן, 23…) שניתנו לו על מנת לחסל חשבונות ישנים עם יריבים מרים. אחד מהם היה ג'רי קראוס, הג'נרל מנג'ר של שיקגו בולס בשנות ה-90', שהיה שנוא נפשו של ג'ורדן, ואחראי על המשפט: "שחקנים ומאמנים לא זוכים באליפויות, ארגונים זוכים באליפויות".
מספר 23 התעקש לתקן עוול היסטורי: "לא ראיתי ארגונים משחקים עם שפעת ביוטה. לא ראיתי ארגונים משחקים עם קרסול פגוע…בסוף היום אלה השחקנים שיוצאים לשחק וזוכים באליפויות. אל תשימו את הארגון מעל לשחקנים. אתם צריכים עדיין לשלם לנו…אבל אלה אנחנו שצריכים לעשות את העבודה".
ברוב המקרים, מייקל צודק. ודאי כשזה קשור למייקל. אבל במקרה של גולדן סטייט 2018, או גולדן סטייט של 2014-18 שהגיעה ל-4 גמרים, זכתה הבוקר באליפות השלישית ויצרה דומיננטיות ששמה אותה כבר עכשיו בין הקבוצות הגדולות בהיסטוריה – מייקל טועה.
מייקל ג'ורדן. "לא ראיתי ארגונים שלקחו אליפויות" (AFP)
זה הארגון שלקח אליפויות. זה הארגון שעשה הרבה יותר מרק "לשלם לשחקנים". זה הארגון, בראשות הבעלים ג'ו לייקוב והג'נרל מנג'ר בו מאיירס, שיצרו במו ידיהם מפלצת. הם יצרו קבוצה מאוזנת עם שלושה סופרסטארים, אליהם הצטרף עוד כוכב-על לביסוס העוצמה. כל זה עם בחירות דראפט נכונות, עם חוזים נכונים, מהלכים קטנים וגדולים משמעותיים וגם לא מעט מזל. כזה שמגיע למי שמגיע לו. כל זה הוביל למפלצת ששולטת בליגה כבר ארבע שנים, וצפויה לעשות זאת גם בארבע השנים הבאות.
גולדן סטייט של העונה הייתה הפגיעה ביותר בשנים האחרונות. היה שם שובע, היו פציעות, היו חיכוכים פנימיים, היה מחסור בעומק מהספסל ובמקביל קבוצות כמו יוסטון נבנו במיוחד על מנת להתמודד איתם. וזה לא שינה את התוצאה הסופית.
זה מרשים, זה מעורר השראה, מעורר הערצה והערכה, זה דורש להוריד את הכובע ולהשתחוות – אבל זה גם משעמם. זה היה גמר משעמם, ידוע מראש, כאשר הדרמה היחידה הייתה בשאלה מי יזכה ב-MVP. הבחירה בקווין דוראנט אולי מפתיעה, אבל גם הגיונית. הוא היה האיש שהיה שם בכל פעם שגולדן סטייט נתקעה, או בכל פעם שנדמה כאילו קליבלנד מתעוררת.
קרי ודוראנט. גמר ידוע מראש (AFP)
בשורה התחתונה של הגמר הזה אנחנו מקבלים ארבע שנים ו-22 משחקים עם אותן שתי קבוצות, פחות או יותר אותם כוכבים, שינויים קלים בכוכבי המשנה, ולמעט שני משחקים מפתיעים ב-2016, כל הסאגה של קליבלנד-גולדן סטייט היא עם אותם סיפורים, אותו כדורסל ופחות או יותר אותה תוצאה. הגיע הזמן למשהו אחר. רק שעם ארגון כמו של גולדן סטייט – לא בטוח שזה יגיע בקרוב.
השורה הלפני תחתונה
הספורט בכלל, והכדורסל בפרט, מורכב משורות תחתונות. והשורה התחתונה שהרבה מאוד אנשים לוקחים איתם הביתה בסיום עונה של למעלה מ-100 משחקים, היא אחת: למייקל ג'ורדן יש שש אליפויות. ללברון ג'יימס יש שישה הפסדים בגמר.
בטקסט הארוך מאוד שמגיע לפני השורה התחתונה, אנחנו מגלים שלברון היה שוב השחקן הטוב ביותר בגמר, ושוב הפסיד. הבוקר גם התברר שאת שלושת המשחקים האחרונים הוא שיחק עם יד שבורה כאשר חבט באגרופו בלוח בחדר ההלבשה לאחר ההפסד במשחק מספר 1. יהיה גם כתוב שם שהפעם הוא היה חלש בעזרה ההגנתית, ושרוב הזמן שפת הגוף שלו הייתה אנמית, כאילו הנפש שלו שחוקה.
לברון ג'יימס עם ג'יי אר סמית'. הצוות המסייע החלש ביותר שהיה לו (AFP)
פסקה אחת או שתיים מתחת לשורה התחתונה תגלו שחקן שהוביל קבוצה חלשה לגמר עם ממוצעים של כמעט טריפל דאבל ו-54% מהשדה, אבל עדיין יקבל את כל הביקורות שבעולם. לעיתים מוצדקות לשחקן במעמדו, לעיתים מוגזמות לכל אדם בכל מעמד. תגלו שחקן שבחמישה משישה ההפסדים שלו בגמר, היה אנדרדוג.
כעת זה הזמן עבורו, ועבורנו, להתחיל בסיפור חדש. מעבר לפילדלפיה לחבורת צעירים מלהיבה, אולי לייצר סופר-טים ביוסטון או סתם לחבור כוחות עם טל דן ואלעד הופמן בנס ציונה. הוא יכול לעשות מה שבא לו – והוא עדיין יקבל מכם בראש.
ולמטה למטה, בשורה האחת מתחת לשורה התחתונה, יהיה כתוב משהו כזה: אם תרצו להקטין את לברון ג'יימס ופועלו – תשוו אותו למייקל ג'ורדן. אם תרצו להגדיל את לברון ג'יימס – פשוט תשוו אותו לכל שחקן אחר. אז שיהיה לנו מונדיאל שמח, ונתראה בסדרת הפלייאוף הבאה שתכריע מי האלופה, בין גולדן סטייט ווריורס לבין לברון ג'יימס וה_______ _______ס.
מה דעתך על הכתבה?