נבחרת ישראל נכנעה אמש לליטא 88:73 וירדה למאזן של 2:0 ביורובאסקט הנערך ביד אליהו, בתל אביב, ולקראת שלושת המשחקים הבאים זה מה שהשתנה לעומת ההפסד במשחק הראשון לאיטליה, מה עוד חייב להשתנות ועל המשחקים הבאים.
מה השתנה: שביעות הרצון שהביעו מאמני ושחקני נבחרת ישראל בסיום המשחק אמש מעט מטרידה. ולא שהם טועים במהות – הנבחרת אכן שיחקה טוב יותר מאשר מול איטליה. הכדורסל שלה היה קצבי יותר וקבוצתי יותר, הרוטציה הורחבה, וריצ'ארד האוול נוצל בצורה הרבה יותר חכמה מול שומריו האיטיים. לאורך לא מעט דקות במחצית הראשונה שיחקו חניכיו של ארז אדלשטיין בסגנון שאפיין אותם במשחקי ההכנה, והצליחו להישאר בזכותו במרחק נגיעה מול קבוצה עדיפה עליהם משמעותית באזור הצבע.
היה שיפור לעומת המשחק מול איטליה (עדי אבישי)
ניתן גם להתעודד ממשחקו האסרטיבי של גל מקל, מהלחימה שהפגינו חבריו ולציין שאת נבחרת ליטא (שמעמידה הפעם נבחרת לא איכותית במיוחד בסטנדרטים שלה) הרי לא ניצחנו מעולם. אבל השורה התחתונה נותרה עגומה, וטועה לדעתי מי שסבור כי ללא צמד העבירות המהירות של ריצ'ארד האוול בפתיחת הרבע השלישי הייתה יכולה תוצאת הסיום להיראות אחרת לחלוטין. כדי שתוצאת המשחקים הבאים, משחקים מהם כבר אין דרך חזרה מבחינת נבחרת ישראל, תהיה שונה, חייבים כמה אלמנטים להשתנות בצורה קיצונית.
מה עדיין חייב להשתנות: עם סקור של סביב ה-70 נקודות תתקשה ישראל לגבור גם על יריבותיה הבאות באליפות. הדרך היחידה שלה להגדיל את קצב צבירת הנקודות היא להעלות בצורה דרמטית את קצב המשחק. את זה ניתן להשיג על ידי יצירת לחץ הרבה יותר כבד על הכדור כולל שימוש בהגנות לוחצות על כל המגרש (מה שלא נעשה, וחבל שלא, מול איטליה וליטא להן אין רכז דומיננטי), וריצה בכל מחיר גם אחרי ספיגת סל.
שיטת משחק כזו תגרום אומנם ללא מעט איבודי כדור, אבל גם תניב יותר נקודות. הגבוהים הישראלים נמצאים בנחיתות פיזית מול שומריהם ולא בנויים למשחק חפירות מתחת לסלים, אך הם מהירים מהם ואף מסוגלים להוביל כדור במתפרצת. הגארדים הישראלים (מלבד כספי) אינם קלעים טבעיים, אך הם אתלטים ובעלי הבנת משחק גבוהה. עם נתונים כאלה חייבים לייצר בין 20 ל-30 נקודות במשחק המהיר מדי משחק, ואסור להתבסס אך ורק על התרגילים היפים של חצי המגרש (שהניבו המון נקודות בהכנה וכמעט כלום מול ליטא ואיטליה).
גבוהים מהירים שמסוגלים להוציא מתפרצות. אליהו מול ליטא (עדי אבישי)
גם משחק ההגנה חייב להשתדרג, ובעיקר להיות מגוון יותר. מלבד אותן הגנות לוחצות הכרחיות, ניתן גם להשתמש לפרקים בהגנות אזוריות, בעיקר מול יריבות שאין להן קלעים אבסולוטיים, כשגם רמת האגרסיביות של השחקנים בהחלט יכולה לעלות מדרגה.
בנוסף, במשחק הערב מול גרמניה צריכה ישראל לעבוד יותר עבור השחקן המוביל שלה, עומרי כספי. הפורוורד פשוט נראה תשוש. הוא משחק הרבה יותר דקות מאשר הוא רגיל לשחק במהלך השנה ואף נאלץ לעבוד קשה כדי להגיע למצבי זריקה. הצוות המקצועי צריך לנסות ולסדר לו מבטים פתוחים בעזרת תרגילים הכוללים שתיים ואפילו שלוש חסימות עבורו, בדומה לתרגילים שסידרו לבלינלי האיום את אותן אפשרויות קליעה קטלניות שלשום.
כספי. הכוכב מותש והנבחרת צריכה לעבוד בשבילו (עדי אבישי)
השינוי האחרון, ואולי הקשה ביותר לביצוע, קשור כמובן לריצ'ארד האוול. כנראה שכל ההסברים והתחינות לא עובדים, והוא לא מצליח להפנים את העובדה שעדיף לנבחרת לספוג סל מאשר שיקבל עבירה. הפתרון החלקי צריך להיות שמירה כפולה על הגבוה עליו שומר האוול ברגע שהוא מקבל את הכדור, אם כי בקשר לעבירות המטופשות שהוא מבצע, בסגירה לריבאונד ובהתקפה, ניתן רק להתפלל.
משחק חדש: למשחק הקריטי הערב (21:30) מול גרמניה חייבת הנבחרת להתייצב עם מעט מאד מחשבות על מה שהיה, ועוד פחות מחשבות על מה שיהיה (חישובי סיכויים וכו'). עליה להתמקד אך ורק בהווה, בהכנה מדוקדקת לחוזקות ולחולשות של שרדר, בנזינג וחבריהם ועל ידי כך לנטרל מעט מהמתח שילווה את המשחק המכריע. על גרמניה, כמו גם את גאורגיה ואוקראינה אותן תפגוש במשחקים הבאים, ישראל בהחלט יכולה לגבור. אך אם תידבוק בסגנון המשחק שאפיין אותה במשחק מול איטליה ובמחצית השנייה אמש, היא ככל הנראה תפסיד גם מולן.
מה דעתך על הכתבה?