1. המשחק המרכזי של שבת הפגיש שתי קבוצות שהיו זקוקות לפגרת הנבחרות כמו אוויר לנשימה. מצד אחד, התייצבה האלופה מב"ש, שהייתה צריכה את הזמן בכדי לאושש שחקנים פצועים (ויטור, שהר, ברדה, גאדיר, אוחנה, מלמד), לחבר זרים שעדיין לא התחברו (פקהארט וקואנקה) ולמצוא את עצמה מחדש מבחינת הרעב ומבחינה טקטית.
מהצד השני, המארחת מרעננה, שכבר החליפה מאמן, עם נקודה אחת בלבד מתחילת העונה, חיפשה חיבור בין גיא לוי לשחקנים בניסיון לצאת לדרך חדשה. במקרה שלה, גם נקודה מול האלופה הייתה שוות ערך לניצחון מבחינה מוראלית.
המשחק התפתח בצורה צפויה. ב"ש שלטה, החזיקה בכדור 67% מהזמן ורעננה התגוננה וניסתה ללחוץ לפרקים. אבל החזקת הכדור הזו החביאה בתוכה את כל מה שבעייתי בב"ש העונה. הנעת הכדור האיטית, אם זה בקצב המסירות ואם זה בכיוון – רוב המסירות היו אחורה ולרוחב ורוב מוחלט שלהן התנהל בשלישים הראשון והשני, כמעט ללא ביטול קווי הלחץ.
ב"ש חוגגת. האלופה לא סיכנה את אחת ההגנות החלשות בליגה (עדי אבישי)
שלישיית הקישור של ב"ש לא מגוונת ונראה שהשילוב בין ג'ון אוגו, מהראן ראדי ודן איינבינדר תוקע את המשחק של האלופה. שלושתם שחקני רגל ואוהבים להתחיל את ההתקפות מאחור. ראדי ובעיקר איינבינדר, מתקשים לקבל את הכדור בין הקווים (קו הקישור וקו ההגנה) ולתקוף את ההגנה בכדרור ובמסירה, ועל אף הניסיונות של איינבינדר להצטרף לרחבה מקו שני, זו לא המומחיות שלו.
אם נוסיף לאלה את הירידה ביכולת של טוני וואקמה ואת איסק קואנקה, שאמנם עושה מאמצים (כיסה את המרחק הגדול ביותר מבין שחקני ב"ש) אבל נראה שהוא לא יכול – הוא כמעט לא יוזם מצבי אחד על אחד ולא מייצר מצבים לאחרים – נקבל התקפה אנמית שלא הצליחה לסכן את אחת ההגנות החלשות בליגה אפילו פעם אחת במשך כמעט 70 דקות.
לוי מצידו עלה ב 4:4:1:1, הצמיד את יובל טיטלמן לאוגו כדי למנוע מהבאר שבעים להתקדם בצורה מדורגת מהגנה להתקפה. בהמשך, כשהבין שב"ש לא מצליחה להתקדם, התחיל גם ללחוץ גבוה וחשף אותה בערוותה. רעננה לא הראתה משהו מיוחד מבחינה התקפית אבל הצליחה לעלות ליתרון אחרי כדור חוזר במצב נייח.
אחרי השער, כשברק בכר הבין שהוא איבד את הקבוצה, והשחקנים לחלוטין איבדו את הפוזיציות, הוא החליט פשוט לעשות בלאגן במגרש ולהכניס את הכלי ההתקפי האחרון שנשאר לו על הספסל, אמיר חלאיילה. האורחת נותרה עם שני בלמים, אוגו כקשר אחורי וחמישייה קדמית כשגם המגנים יצאו חזק קדימה. בסופו של דבר ההימור השתלם וב"ש ניצחה את המשחק אבל כמו שבכר הבהיר היטב בסיום המשחק – לאורך זמן זה לא יספיק.
גיא לוי. הפועל רעננה צריכה לבחור נכון (עדי אבישי)
המאמן עדיין מחפש את האיזונים במשחק של קבוצתו. החזרה של ויטור תוסיף הרבה, גם למשחק ההתקפה (בעיקר בזכות היכולת של ויטור לחטוף כדורים גבוה כשב"ש לוחצת), אבל הפורטוגלי לבד לא יספיק. בכר יהיה חייב למצוא את האיזון בשלישיית הקישור במשחקים שב"ש תהיה דומיננטית (נראה שראדי ואיינבינדר זה שילוב בעייתי), למצוא פתרונות לאגף ימין האנמי שלו (קואנקה רחוק מלהיות התחליף של בוזגלו), ובעיקר – להחזיר את וואקמה לעניינים באמצעות בידודים באגף והרבה סבלנות בתנועה, מה שכמעט לא קורה במשחקים האחרונים. אחת האפשרויות היא יציאות יותר תכופות קדימה של מיהאי קורהוט (מהמרכז ומהקו), מה שיאפשר את כיווץ ההגנה ומשיכת שחקנים מוואקמה.
שני המשחקים הקרובים של באר שבע יכולים להוות סמן רציני להמשך העונה בליגה ובאירופה. שתי תוצאות טובות מול סטיאווה ומכבי תל אביב, וב"ש בהחלט יכולה לחלום על עוד עונה גדולה בכל החזיתות. כל הפסד, בעיקר בליגה, יעמיקו את המשבר ויעמידו אותה בסיטואציה שהיא לא ידעה כמותה בשנתיים האחרונות. מבחינת רעננה, המשחק המשיך את העונה הקשה שעוברת על הקבוצה והפיטורים של לוי, שהיו צפויים מהרגע שמונה, רק הגדילו את המשבר. בחירת המאמן הבא צריכה להיעשות בחוכמה ולא בשליפה, כמו שנעשה במקרה הזה.
2. המשחק שסגר את המחזור השביעי עמד בסימן צהוב ושחור (למרות שמכבי נתניה עלתה בלבן). הקבוצה הנהדרת של סלובודאן דראפיץ' את שי ברדה ושל ערן לוי את דיא סבע, יצאה לטדי לפגוש את בית"ר ירושלים. המארחת התחילה נפלא את העונה אבל הרעש החיצוני סביב הקבוצה, שבא לידי ביטוי במינוי מאמן שלישי וזה מבלי לקחת בחשבון את אפיזודת היועץ, הביא אותה למשחק במומנטום שלילי (שתי נקודות מתשע אפשריות בשלושת המשחקים האחרונים).
שווה להתעכב על שיטת המשחק של נתניה. העולה החדשה משחקת עם רביעיית קישור בצורת יהלום, כשערן לוי חופשי לפניהם. שיטת היהלום נועלת את המרכז מבחינה הגנתית אבל בעייתית מבחינה התקפית מכיוון שהיא מרכזת הרבה שחקנים באמצע ומקשה על ריווח המגרש. בסוף שנות השמונים ותחילת שנות ה-90, מילאן של אריגו סאקי השתמשה בשיטה הזו בשלמות ושלטה בכדורגל האירופי. בשנים האחרונות השיטה הזו נמצאת הרבה פחות בשימוש מכיוון שהכדורגל הפך למהיר בהרבה, והשיטה מצריכה ניידות מאוד גדולה בקישור שתאפשר לחץ גבוה וצידודים חזקים (כשהלחץ נשבר תמיד יהיה יתרון מספרי באגף הנגדי), ושני חלוצים שמשלימים אחד את השני – אחד דומיננטי פיזית וטכנית, והשני נייד שיודע לעשות תנועות עומק מהירות.
דראפיץ' וברדה. למדו מאריגו סאקי (דני מרון)
נתניה נעה כציר סביב התנועה של ערן לוי. כשלוי יוצא לאגף, המגן נשאר מאחור, כשלוי נכנס למרכז, סבע עושה תנועה לעומק וכשלוי בא לקבל כדור מהבלמים, גם המגנים וגם סבע וקייטה, פשוט טסים קדימה בניסיון להנות מהמסירות המושלמות שלו. הסגנון הזה גורם למשחקים של נתניה להיות קצביים מאוד ומרובים במצבים לשני הצדדים.
במחצית הראשונה נתנה שלטה בכדור, שיחקה מהר ויפה, לחצה טוב (בעיקר בזכות עלי מוחמד שלא הפסיק לנוע ולחטוף כדורים) אבל נעקצה במתפרצת אחרי קרן שהחלה בהוצאת כדור מהירה של קליימן, מה שתפס את ההגנה של נתניה מחוץ לעמדות (גולדנברג היה במרכז והויבך חזר בסערה אחרי שסידר את העדשה בעינו). בית"ר מצאה את עצמה במצב לא שגרתי מבחינתה בטדי, כשהיא מתגוננת נמוך, מצופפת ומנסה לצאת למתפרצות.
במחצית השנייה תמונת המשחק לא השתנתה עד לשער השוויון של נתניה שבאופן אירוני, גם הוא החל בבעיטה ארוכה של קליימן, והשתלטות של נתניה על הכדור הראשון והשני תוך ניצול עמידה נוראית של קו ההגנה שהיה חייב לברוח לאחור. אחרי השער בית"ר ניסתה ליזום אבל זה רק חשף אותה עוד יותר למהירות של יריבתה בחלק הקדמי. ואז, בניגוד גמור למהלך המשחק, כשהמהפך היה באוויר, מהלך יפה של יוסי בניון ושטות של טים הויבך ניצחו לבית"ר את המשחק ופשוט גרמו לנתניה להתפרק מנטלית וקבוצתית.
למרות התבוסה, נתניה הוכיחה במשחק הזה שהיא כאן כדי להישאר ונראה ששלישיית המחץ שלה – מוחמד החוטף, לוי הבונה וסבע המסיים, תוביל אותה לפלייאוף העליון. המארחת מנגד, אמנם הביסה, אבל אל לה להסתנוור מהתוצאה הסופית. ספק אם ביכולת הזו, היא תוכל להגשים את מטרותיה ולהשיג שוב כרטיס לאירופה. המחזור הבא מספק לנו שני משחקי ענק – מכבי ת"א יוצאת לטרנר ומכבי חיפה שמארחת את בית"ר. משחקים שהתוצאות בהם יהיו קריטיות להמשך למרות השלב המוקדם של העונה. יהיה מרתק.
שחקני בית"ר חוגגים. אל להם להסתנוור (דני מרון)
מה דעתך על הכתבה?