הריני להזכיר בזאת לאלי גוטמן, מאמנה החדש של מכבי חיפה, את רשימת שמונת מאמני הכדורגל האחרונים שהיו לה: ראובן עטר, אריק בנאדו, אלכסנדר סטנוייביץ, מרקו בלבול, רוני לוי, רנה מולנסטיין, גיא לוזון ופרד רוטן. כל אחד מהם הגיע למועדון בדיוק כמוך, מלא בתקוות גדולות ובאדרנלין שופע כדי להחזיר עטרה ליושנה, אלא שהמציאות בשטח הייתה שונה לחלוטין ונרשמו בה בעיקר אכזבות מרות.
כמו בכל מקום בעולם, על המאמנים להשיג ניצחונות ולספק תשובות, קל וחומר בקבוצות שהיו אלופות, ושחותרות מדי עונה בעונה לזכייה בכתר. אבל דווקא מפני שבמכבי חיפה מדובר בשמונה מאמנים, האם אין מקום לעצור ולשאול האם עליהם להיות הכתובת היחידה למתן התשובות? ומה עם השחקנים? ואולי הם אינם נושאים באחריות, משום שמדובר בשחקני כדורגל בינוניים בלבד? לכן ההתעסקות שהייתה השבוע, ובעיקר לאחר ההפסד לבית"ר ירושלים, בשאלת המאמן שיגיע, היא רק משנית בעיני.
קרוב לוודאי שגם השנה לא תהיה מכבי חיפה אלופת ליגת העל. אפילו אם תגיע בסיכומו של דבר לצמרת, אפילו אם תיזכה בכרטיס למוקדמות הליגה האירופית, יהיה זה הרבה יותר בגלל חולשתן המשוועת של מרבית הקבוצות האחרות. זו אינה חוכמה גדולה להגיע לפלייאוף העליון. על כן חשוב לו לגוטמן להבין שכוונות טובות, והגשמת חלום אישי ישן, אינן מספיקות כדי לבנות קבוצת פאר, קבוצה מנצחת. בטח לא לטווח ארוך.
הדברים נאמרים לא על מנת לרפות ידיים. הרי כל מינוי של מאמן, באותן שנים, נתקבל בתרועה גדולה, אולם התוצאות היו בהתאם לרמתם של השחקנים.
עכשיו גוטמן חוזר איפוא לבמה המרכזית, הפעם בניסיון להשכיח סיום עגום שהיה לו בהפועל תל-אביב. יעקב שחר מעניק לו את ההזדמנות לכך.
מה דעתך על הכתבה?