לא עוד קבוצה קטנה ומפתיעה: סיפורה של בני ממב"ע

בני סכנין - מכבי תל אביב 1:0
שלוש שנים אחרי שהתאחדו ארבעת הכפרים הדרוזיים ברמת הגולן שידועים בתמיכתם במשטר הסורי, הסנסציה מליגה ב' מוכנה לרגע הגדול בתולדותיה, מול מכבי ת"א: "רק שלא נושפל". אייל לוי על מועדון שבחר בישראל
בשבת הקרובה תארח מכבי תל אביב, קבוצה שתקציבה חצה את רף 140 מיליון השקלים, את בני ממב”ע, מליגה ב’, מועדון צנוע, שמתקיים מ־600 אלף שקלים בשנה, במסגרת משחקי גביע המדינה בכדורגל. “העיקר שנצליח להופיע כמו שצריך, לא נושפל ונעמוד בכבוד”, מבקש וג’די אלקיש, מאמנה של הסינדרלה הקטנה. “מה שמעניין אותי הוא שהשחקנים ישחקו באצטדיון בנתניה נגד מכבי תל אביב, מעמד שהסיכוי שנגיע אליו פעם נוספת הוא כמעט אפסי. אפילו אם היינו עולים לליגה הלאומית, לא היינו מקבלים חשיפה כזו, ומה שיפה הוא שהקבוצה הגיעה לזה דרך הישג ספורטיבי ולא בגלל הסיפור שהיא מביאה. זה מספק אותי מאוד”. 

בני ממב”ע (ראשי תיבות של מג’דל שמס, מסעדה, בוקעאתא ועין קנייא) היא לא עוד קבוצת כדורגל מליגה נמוכה, שמנסה את מזלה. לפני עשר שנים היא כנראה לא הייתה יכולה לעמוד על הרגליים. זה מועדון שמאחד ארבעה כפרים דרוזיים בצפון רמת הגולן: מג’דל שמס, מסעדה, בוקעאתא ועין קנייא, שב־1967, במלחמת ששת הימים, נכבשו על ידי ישראל ונותרו חדורי תחושת לאומנות סורית ונאמנות למשטר. לפחות עד לאחרונה. לפני שלוש שנים נשבר הטאבו כשחמישה מצעירי הכפרים החליטו להקים קבוצה שתשחק בליגה בחסות ההתאחדות לכדורגל הישראלית והתעלמו מהמחאה שקמה בעקבות ההחלטה.



“לפני שנכנסנו לעניין, לאף אחד לא היה כוח או יוזמה להקים קבוצה מהסיבה הפוליטית”, מסביר סמיח סמארה, תושב מג’דל שמס, ממייסדי המועדון. “אנחנו טענו שאין כדורגל פוליטי, ואם כן - אז גם מהנדס זה פוליטי, מורה בבית ספר, ראש מועצה. יש קבלן שמתנגד לנו, אבל עובד עם משרד הביטחון. אז לך מותר לעבוד עם משרד הביטחון הישראלי, ולי אסור להשתתף בפעילות ספורטיבית? אמרנו: ‘מי שמתאים לו, אהלן וסהלן’. אנחנו לא מכריחים ולא רוצים מלחמה, אלא רוצים שלילדים בכפר יהיה מקום, והכי מתאים זה ישראל. אני חי במדינה והזו ולא בשוודיה. כל החבר’ה שלנו רצו בעבר לשחק בליגה הישראלית, אבל פחדו מאבא, אמא, השכונה, מה יגידו. כולם התנגדו ולא ידעו אפילו למה”.



בני ממב"ע השבוע. בגלל מזג האוויר, עברו להתאמן באולם (אריאל בשור)

סמארה הוא טיפוס. ישב בעבר חמש שנים בכלא על הברחת נשק, לא מצטער על מה שהיה וגם לא מתחרט. “כולם משתנים”, הסביר. “גם כשישבתי בכלא הייתי נגד אסד, נגד הכיבוש ובעד השלום. אני אוהב יהודים ומוסלמים. אני לא רוצח או חמאסניק. אני מהפכן”.

סמארה קובע איתנו להיפגש בכיכר במג’דל שמס ומבקש מאיתנו לעקוב אחרי ג’יפ הטויוטה שלו. זה היום הכי חורפי של השבוע, ערפל כבד מכסה את היישוב, שנמצא למרגלות החרמון, וגשם שוטף יורד. הרכב חוצה את הכפר וחותך דרך מטעי התפוחים. אנחנו לא רואים מטר קדימה, שלוליות המים מאיימות להטביע אותנו, ואז סמארה נעצר לפני בית אבן, זולה שהקים באמצע שטח חקלאי, שם נולד רעיון הקמת הקבוצה.

“הישראלים רואים את ירושלים כבירה בגלל שלפני 3,000 שנה הם היו פה”, הוא מסביר. “להם אסור לשכוח את ההיסטוריה, חייבים להילחם עליה. ההיסטוריה האישית שלי היא בת 50 שנה בסך הכל, ומבקשים ממני למחוק אותה. אני סורי, אבא שלי נולד בדמשק, אחותו נמצאת מעבר לגבול. כילד עמדתי על גבעת הצעקות ודיברתי עם המשפחה. היום אני סורי ישראלי. יש לי תעודת זהות ישראלית. מחר בנימין נתניהו, בשביל הסכם, יכול לקחת את הכפרים שלנו ולהחזיר אותם. הוא ישאל אותי? מה עשה בלבנון אהוד ברק, שאל את הצד”לניקים? יום אחד סגר את הדלת. היום השלטון ששולט עליי הוא ישראלי, ואני לומד בישראל, עובד בישראל, אחותי מורה במשרד החינוך, אבי פנסיונר של משרד החינוך. כל עוד מכבדים אותי, אני מכבד אותם”.


אוהדי מכבי ת"א. מחכים ליריבה מהגולן (אודי ציטיאט)

אצל אביך הניתוח הזה לא היה עובר.

“הוא לא יכול להגיד את מה שהוא מאמין בו. זה הפחד ממה שיגידו. לדור שלי נמאס מהשקרים. הדור הזה הבין שנישאר תחת כיבוש. הבן שלי שאל שאלה שגם אם הייתי קרל מרקס, לא הייתי מצליח לענות עליה. הוא שאל: ‘אם היינו בסוריה עכשיו, מה היה קורה לנו?’ מה תענה? אולי תחת שלטון ג’בהת א־נוסרה, אולי בכלא, אולי בקבר. הוא רואה פה את החיים: אין פיגועים, אין סכנה ביטחונית, הוא יוצא עד 12 בלילה. זה ילד. לא מעניינת אותו פוליטיקה, הוא חי טוב, והוא צודק. לא כל העולם סובב סביב אידיאולוגיה”.

לא סתם סמארה מדבר על מרקס, מחבר המניפסט הקומוניסטי. על היד יש לו את הקעקוע של הפטיש והמגל, סמל הקומוניזם, על קירות הזולה תלויות בגאווה תמונות של צ’ה גווארה ופידל קסטרו, לבנו קרא פידל, ולפני כשנה הוא אף טס ללוויה של פידל קסטרו בקובה. “אני אוהב לעזור לעניים, לחקלאים, שונא לראות ילד רעב”, הוא מסביר מה עומד מאחורי הזיקה לקומוניזם. “אני מכבד את החוקים שלכם שלכל אחד בישראל יש חינוך בבית הספר וביטוח רפואי. אני לא מדבר על שוויון מלא, אין דבר כזה. לא רוצה להיות לנין”.

אבל דווקא קסטרו?

“בישראל הרבה אנשים רואים בפידל דיקטטור, אבל אני הייתי שם פעמיים, ביקרתי ברחובות. מבחינת כיסא פידל אולי היה דיקטטור, אבל אם תלך לשם, תראה שמאה אחוז מתושבי קובה למדו, אחוז הרופאים מהגבוהים בעולם. הם עניים, אבל לא רעבים. בראש השנה שני מיליון איש יצאו לרחובות, שתו, היו מבסוטים”.


ויאם עמאשה. הכוכב הכי גדול שיצא מהאזור (ערן לוף)

ענף הכדורגל היום נחשב לקפיטליזם בשיאו.

“אנחנו לא נגד כסף, אבל צריך לדעת איך להשתמש בו. אם אתה מביא תרומות ואתה תומך בעשרות ילדים מרמת הגולן שישחקו כדורגל, זה לא חלק מהסוציאליזם?”

בני ממב”ע קמה לפני שלוש שנים בלבד, וכבר יש לה קבוצה בוגרת וארבע קבוצות במחלקת הנוער. מאחר שאין כרגע מגרש תקני באזור, שחקניה צריכים מדי שבוע לנסוע 50 קילומטר ליישוב הבדואי טובא־זנגרייה, הסמוך לראש פינה, כדי לקיים שם את המשחקים. בשנה שעברה העבירה מועצת מג’דל שמס לקבוצה 60 אלף שקלים, שכיסו רק מחצית מעלות ההסעות, ושאר תקציב המועדון מגיע מתרומות וכסף מהכיס הפרטי.

“כל אגורה שקיבלנו זה מיוזמה אישית של החבר’ה”, אומר סמארה. “השנה יש לנו ספונסר, ‘גולן ביט’; איש עסקים ממג’דל שמס שיש לו סוכנות ביטוח ונתן 100 אלף שקל. כל השאר תורמים קטנים, 3,000, 2,000 שקל. עכשיו, לקראת המשחק נגד מכבי תל אביב, שיועבר בשידור ישיר בטלוויזיה, התקשרו אליי ממגרש מכוניות בירכא. אוהבים שם את הפוזות. אמר לי מישהו: ‘אני אתן לכם תלבושת למשחק’. עניתי: ‘לא צריך, יש לי מספיק בגדים’”.


אוהדי הקבוצה הדרוזית. רבים יגיעו לנתניה (ענאן עמאשה, באדיבות בני ממב"ע)

יריבתה של בני ממב”ע במשחק הקרוב, מכבי תל אביב, היא האימפריה של הספורט הישראלי, חלון הראווה. אלופת המדינה 21 פעמים, 23 פעמים מחזיקת הגביע. משחקים אצלה שוער נבחרת סרביה, חלוץ נבחרת איסלנד ואינספור כוכבים מקומיים. מאמן הקבוצה הוא כידוע ג’ורדי קרויף, בנו של אגדת כדורגל הולנדית.

בעוד התל אביבים מתאמנים כל יום לקראת משחק הגביע בשבת, מאמן בני ממב”ע, וג’די אלקיש, קיים השבוע שלושה אימונים, וגם זה בקושי. ביום שני השבוע, כשאנו נפגשים, האימון מתקיים באולם הספורט של בית הספר בבוקעאתא, על משטח פרקט, מאחר שהדשא היה מוצף ממי הגשמים. “אם היית שואל לפני שלוש שנים, כשהקמנו את הקבוצה, אם אני רואה מצב שנשחק מול אימפריה כמו מכבי תל אביב, לא הייתי מאמין”, אומר אלקיש. “בגלל זה המשחק כל כך פופולרי. יש שחקנים בקבוצה שבסך הכל פעילים שלוש שנים בכדורגל הישראלי ופתאום משיגים מה ששחקנים אחרים לא עשו ב־20 שנות קריירה. הם מתרגשים, רוצים להוכיח. יש שחקנים שאולי יבריקו, ומי יודע, אולי ג’ורדי קרויף יראה ויגיד: ‘הופ, תביאו את הבחור למבחן’. אני רוצה הופעה מכובדת ולא שכונה”.

המשחק הזה הוא גם במה בשבילך?

“לפני שהקמנו את הקבוצה תמיד היה לי חלום לאמן ולהתקדם, אבל עכשיו לא. אני לא יכול לעזוב, הקבוצה הזו היא כמו הבן שלי, ולא משנה מאיפה אקבל הצעות. עבדתי יום ולילה כדי להקים את המועדון”.

וג’די, 35, הוא מורה לחינוך גופני בחטיבת ביניים במג’דל שמס וגם קפטן הקבוצה. לרוע מזלו, במשחק הליגה האחרון הוא קרע את השריר ולא יוכל לקחת חלק במשחק החלומי. “אין לי מזל, אבל בסדר”, הוא מחייך. “אני בחור שלא מסתכל לאחור. זה כאב בזמן הפציעה, אבל כבר לא נורא. אתה עיתונאי מתל אביב שעשה את הדרך והגיע אלינו, וזה כבוד בשבילנו. הגענו לפה בזכות”.

וג’די אוסף את שחקניו במרכז המגרש לשיחה לקראת השבוע הגדול שהם אמורים לעבור. “אם תסגרו טוב את שחקני מכבי תל אביב ולא תיתנו להם שטחים להתבטא, תעשו להם חיים קשים”, הוא מבהיר. “מבחינתם הם לוקחים את המשחק הזה חלק, הרי הם משחקים נגד ליגה ב’. אנחנו נילחם”.


בני ממב"ע. מוכנים למשימה מול היריבה הגדולה (ענאן עמאשה, באדיבות בני ממב"ע)

רוב שחקני בני ממב”ע הם מקומיים, מכפרי רמת הגולן, חוץ משני ישראלים, אחד מהם הוא השוער אייל וקראט, בן 44, שלו אפילו עבר מכובד במכבי חיפה. רוב השחקנים המקומיים שיחקו בליגות הנמוכות, קבוצות מהגליל, וכמה אפילו השתייכו לליגה הפלסטינית, כשמדי קיץ היו מתקבצים בארבעת הכפרים, הסוריים לשעבר, כדי לקחת חלק בליגה המצומצמת של רמת הגולן.

משחקי ליגת רמת הגולן משכו בימים הטובים 2,000  צופים. לא פעם פרצו שם תגרות, הוזעקו שוטרים. בשנות ה־90 הייתה אפילו פציעה קשה של אחד האוהדים. “ראינו שיש הרבה שחקנים באזור שמטיילים בליגות הנמוכות, ומפה בא הרעיון להקמת הקבוצה”, מסביר אלקיש. “חשבנו שאיחוד כוחות של ארבעת הכפרים עדיף מכל כפר שיפתח קבוצה בנפרד. השחקנים בירכו על הצעד, במיוחד בגלל שהאזור שלנו רחוק, ובליגה המקומית שקיימנו היה מחסום. תיקח אליפות, ומה הלאה: מי ראה, למה אתה נחשף? בכדורגל הישראלי השמיים הם הגבול”.

הקבוצה מקלה במיוחד על השחקנים, שרובם עובדים בחיי היומיום בעבודות מסודרות. הרי מכדורגל ברמות האלה אי אפשר להתפרנס, בטח לא כמו כוכבי מכבי תל אביב. אחד הבולטים בסגל של בני ממב”ע הוא נאג’י אבו־ג’בל ממג’דל שמס, שבשעות הבוקר עוסק בסלילת כבישים ובהכנת תשתיות. “זו עבודה קשה שהייתי צריך לשלב עם הכדורגל, ועכשיו זה נוח”, הוא מסביר בחיוך. “השלמתי עם העובדה שכבר לא אעשה קריירה מהמשחק, הלכתי לכיוון אחר, ובכל זאת רגע השיא יהיה בשבת, ואם ננצח - נראה לי שאפרוש בשיא”.

עד עכשיו הקבוצה לא זוכה ליותר מדי אהדה בסביבה. גם כשהדהימה בשלב הקודם את בית”ר נורדיה, מליגה א’, באצטדיון טדי בירושלים, לא ליוו אותה יותר מדי אנשים. ברמת הגולן אומרים שיש  כמה סיבות לכך: ההתנגדות הפוליטית, המרחק הגדול מהבירה וגם בעיית הזהות הפנימית שצריך לפתור. אומנם השורשים של חברי הקבוצה משותפים, אבל עדיין לכל כפר הגאווה המקומית שלו. החבורה הצעירה שהקימה את בני ממב”ע כופה עכשיו שינוי שאינו רק  פוליטי, אלא גם חברתי. “גמרנו עם משפטים כמו ‘אני מג’דלני’ או ‘אני בוקעאתני’”, מתגאה סמארה. “יש לי בקבוצה שחקנים מכל הכפרים, והטוב ישחק. אחד מאנשי העסקים ממסעדה שאל למה אין יותר מהכפר שלו. עניתי לו: ‘אם נגיע למצב שבו 11 השחקנים הטובים הם משם, הם ישחקו’. פעם הייתה בדיחה בטלוויזיה הסורית: אחד השרים רצה שהנבחרת תשחק בגביע העולם. אמרו לו שחייבים להביא שחקן חיזוק מאפריקה, אז הביאו את שוקוזולו. היה משחק, השר לא נכח, התקשר אחרי, שאל מה התוצאה. אמרו לו: ‘הפסדנו 0-5’. שאל השר ‘ומה עם שוקוזולו?’ אמרו: ‘שוקוזולו לא שיחק, כי שר החוץ רצה שבנו ישחק, מפקד חיל האוויר רצה גם, ולשוקוזולו לא נשאר מקום’”.


נערכים למשימה מול הצהובים. בני ממב"ע השבוע (אריאל בשור)

משחקי גביע המדינה נקבעים בהגרלה. באותה קערת פתקים, שממנה נשלף שמה של מכבי תל אביב, הסתתרה גם בית”ר ירושלים. סמארה הפתיע ואמר שהוא דווקא ביקש לפגוש את בית”ר. “אני אוהב אותם”, הוא מסביר. “עם כל הגזענות, אני אוהב לראות איך האוהדים שלהם אוהבים את הקבוצה. זה כדורגל, משחק רחוב. יש כאלה שלא אוהבים אותם, כי הם מגזימים, אבל הלוואי שאגיע למצב שאם נפסיד, ילדים יבכו ברחוב. אז יצעקו ‘מוות לערבים’ 50 פעם. אני אמות מזה? לא”.

סכנין או בית”ר?

“בשבילי זה אותו דבר. אני לא דתי. סכנין קרובה אליי בגלל שמדברים שם בשפתי? אני מדבר גם עברית טובה. תבוא לבלות במג’דל שמס ולא תדע אם זה כפר דרוזי, נוצרי או יהודי. אני שונא גזענות, אבל מה שיפה במשחק בין סכנין ובית”ר הוא שיש אקשן".

איך מתייחסים היהודים אל הדרוזים של הרמה?

“אני, סמיח סמארה, מדבר לאנשים הרלוונטיים. לקיצונים כמו ליברמן אני לא יכול לדבר, וגם לא לנאמן הכי גדול של בשאר אסד. זה יגיד עליי שאני טרוריסט והשני יגיד שבוגד. אני רוצה לדבר ל־80 אחוז מתושבי מדינת ישראל, שמוכנים לקבל אותי, ואני אותם, ומאמינים כמוני בבני אדם”.


קיארטנסון ובלקמן. שחקני היריבה מתרגשים לקראת המפגש (ערן לוף)

אין ספק שרוח חדשה מנשבת ברמת הגולן. דור צעיר שכבר לא מדבר על אסד וכבר לא מסתכל בקנאה על מה שנעשה מעבר לגבול, בין היתר בגלל מלחמת האזרחים העקובה מדם.

אולי התוצר הבולט של המהפכה הוא ענאן עמאשה, תושב בוקעאתא, חבר הנהלה בבני ממב”ע וגם ממייסדי הקבוצה, שביומיום משמש מורה לעברית בחטיבת הביניים במג’דל שמס. “הבינו שאנחנו חיים במדינת ישראל, והשפה הרשמית, הראשונה, היא עברית”, מבהיר עמאשה. “ההורים מודעים לעובדה שילדיהם צריכים לשלוט בשפה כדי להשתלב בתעסוקה ובחברה, ואין מנוס. קבוצת כדורגל היא חלק מהתהליך, וחבל שהיא לא קמה לפני עשר שנים. אני רוצה לחיות את המציאות וכיף לי פה. צריך לשים את ההיסטוריה בצד, כי אחרת עמים לא היו קמים ולא היו שינויים”.

השתנית עם השנים?

“כילד חשבתי שנולדתי במקום בעייתי, כסורי שחי בישראל, אבל כשהתבגרתי - הבנתי שהמציאות שונה. למדתי פה לתואר ראשון ושני. יש לי חברים יהודים וערבים, ואני בא מבית שלא מאמין באפליה בין הדתות, למרות שאמי סורית, ואין לה אף אחד פה. אמי חריפה מאוד ומתנגדת להוויה הישראלית, אבל אני חי את חיי, והיא את שלה, והכל בבית אחד”.


בני ממב"ע. קר ברמת הגולן (אריאל בשור)

חמישה אוטובוסים עמוסים באוהדים יעשו בשבת את הדרך מרמת הגולן לאצטדיון בנתניה, ויש סיכוי בהחלט טוב שגם המתנגדים לקיומה של הקבוצה, אולי לא באופן גלוי, אבל בהיחבא, יחזיקו אצבעות לנציגה הבכירה. עמודי הפייסבוק, האינסטגרם והאתרים המקומיים כבר מלאים בתחזיות.

רק דבר אחד קשה לנבא. זה אומנם נשמע כרגע כמדע בדיוני, אבל תארו לכם שבני ממב”ע תזכה בגביע ותקבל את התואר מידיו של הנשיא, ראובן ריבלין, מסמלי מדינת ישראל.

סמארה צוחק למשמע האפשרות וחוזר למקרה של ויאם עמאשה, אולי גדול השחקנים שיצא מהאזור והגיע בשיאו למכבי חיפה וקריית שמונה. “כשהתחיל לככב, ישר שאלו העיתונאים: ‘אם הוא ישחק בנבחרת ישראל, הוא ישיר את ההמנון?’ ענו להם: ‘קודם שיגיע’. אז לשאלתך: ‘קודם שנזכה’”. 
תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
הירשם לניוזלטר עם ההעדפות שלך הרשמה
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ