באחד הפרקים המוצלחים ב"סיינפלד", איליין פונה לג'רי, בעוד אחד מהמקרים שהרגיז אותה, ואמרה לו – "בכל פעם שהגעת לתחתית, איכשהו אתה מצליח להוציא עוד טיפה מים מהבריכה".
אחרי ההפסד הקשה לאלבניה, התייצבה הנבחרת למשחק לא פחות בעייתי נגד מקדוניה. מקדוניה, שאת שלוש הנקודות היחידות שלה השיגה נגד ליכטנשטיין, עשתה חיים קשים מאוד לאיטליה וספרד אצלה בבית. היא הציגה סגל צעיר (ממוצע גיל 24 לעומת 27 שלנו, שם בפרופורציה את המילה הצערה ששמענו השבוע), שעד עכשיו השיג בקמפיין הזה הרבה פחות ממה שיכול היה להשיג, כולל החמצת פנדל בדקה האחרונה במשחק הבית נגד ישראל שמנעה מהמקדונים נקודה.
אלישע לוי עלה בהרכב חדש ובמערך ישן עם שלושה שחקנים שעשו הופעת בכורה בהרכב. בהרכב פתח שוער צעיר עומרי גלזר, אלמוג כהן ומרוואן קבהא פתחו בקישור האחורי ומיכאל אוחנה התחיל מאחורי ערן זהבי. מבחינתי, פחות רלוונטי לעסוק בשמות. תמיד בנבחרת ישנם שחקנים טובים שיושבים על הספסל ולכל אוהד יש את ההרכב שלו.
מבחינת המערך והאסטרטגיה, הנבחרת לא הציגה שום דבר חדש. הנעת הכדור הייתה שבלונית, לא הייתה כמעט הצטרפות מקו שני בגלל הקישור הפאסיבי, ושני שחקני הכנף לא נכנסו כמעט לרחבה ללא כדור. לא הראנו לחץ ברצועות שונות ולא ניצלנו מספיק את החולשה הבולטת באגף שמאל של המקדונים, ששיחקו עם שלושה בלמים, שבאה לידי ביטוי בעיקר בדמות הבלם דרקו ולקובסקי. אלמלא שגיאה של צוות השיפוט ועזרה של העמוד, היינו יורדים למחצית בפיגור.
שיר צדק ואלמוג כהן. פחות רלוונטי להתעסק בשמות (ערן לוף)
במחצית השנייה אלישע לוי ביצע חילוף התקפי, כשהכניס את תומר חמד במקום אוחנה, והוריד את זהבי מדרגה. אלו היו שמונה הדקות הטובות ביותר של הנבחרת. חמד משך הרבה תשומת לב מהבלמים, זהבי נהנה מהשטחים והנבחרת נראתה הרבה יותר מסוכנת. ואז, משום מה, אלישע החליט להכניס את דן איינבינדר, לחזור לשלישיית קישור הגנתית ולא מגוונת, להזיז את זהבי לעמדה שפחות נוחה לו בכנף שמאל ולמעשה חזר למערך של המחצית הראשונה. מנגד, המקדונים הכניסו למשחק את אליף אלמס, שיחגוג יום הולדת 18 בעוד 24 ימים. מדובר בקשר סופר מוכשר שקיבל דקות ראשונות ביוני נגד ספרד, ודווקא הוא מצא בכדור עומק מבריק את גוראן פאנדב הוותיק, שהכריע את המשחק.
ואם חשבנו שהשער הביא אותנו לתחתית אז איכשהו הוצאנו את מעט טיפות המים שעוד נשארו בבריכה. שריקות הבוז המבישות לקפטן הנבחרת וזריקת הסרט הילדותית והטיפשית הם מה שנזכור מהמשחק, הרבה יותר מההפסד.
קשה לי להבין למה אוהדים שורקים בוז לשחקן נבחרת, לא כל שכן לקפטן הנבחרת. שחקן שבאמת נותן הכל כדי לייצג את הנבחרת בכבוד גם אם זה לא תמיד מסתדר לו כמו בקבוצה. מאיפה מגיע חוסר הפרגון הזה? מאיפה מגיעה שנאת החינם המיותרת הזו?
אם מסתכלים על התמונה הכוללת, המצב של הנבחרת לא מפתיע, ויותר מזה, אם המדינה (כן, המדינה) לא תחליט לעשות שינוי דרמטי, המצב הולך להחמיר.
זהבי. חשבנו שהגענו לתחתית, וטעינו (ערן לוף)
ב-20 השנים האחרונות, העולם טס קדימה מבחינת השקעה במתקנים (מגרשים, מועדוני נוער, חדרי הלבשה, חדרי כושר), הגדלה משמעותית של בסיס השחקנים, שדרוג של רמת האימון ומעמד מאמני מחלקות הנוער. ואנחנו נשארנו הרחק מאחור. רמת המתקנים בארץ ביחס לאירופה מביכה, שיתוף הפעולה עם מערכת החינוך והצבא לא קיים, והמשכורות לרוב מוחלט של מאמני מחלקות הנוער אינן מאפשרות להתפרנס בכבוד.
ברגע שנבין את הבעיה, אולי הציפיות יהיו בהתאם ונראה פחות אירועים עצובים כמו שראינו בסמי עופר. ואם באמת נרצה יום אחד להעפיל לטורניר גדול, אבל באמת נרצה, אז כדאי שמישהו שם למעלה איפה שקובעים סדרי עדיפויות, יבין את החשיבות של הספורט לחינוך, לבריאות ולגאווה לאומית, וישקיע כסף במחלקות הנוער, במתקנים ובמאמנים. עד אז, נמשיך לקוות לניסים שלא יקרו, או שסתם נהנה מפרקים ישנים של "סיינפלד".
מה דעתך על הכתבה?