1. אם נבחרת ישראל הייתה קבוצה, נקרא לה לצורך הדוגמה מכבי חיפה, כולם היו צועקים: "מהפכה". אתם מכירים את הפעלים הכל כך שכיחים בשיח הכדורגל בישראל. למחוק, להרוס, לבנות מחדש. שחקנים שמזוהים עם כישלון החוצה, דם חדש פנימה. וואו, איזה מזל שנבחרת היא לא קבוצה. תשאלו את אלי גוטמן.
אבל רגע, חכו שנייה. לקבוצה, נקרא לה מכבי חיפה, יש ציפיות ומטרות ברורות, גם אם לא ריאליות. לנבחרת ישראל אין. האנשים שעמדו בראשה לאורך השנים לא ידעו להגדיר מטרות ביניים ולכן נותרנו עם השאלה: לעלות או לא לעלות? שמובילה בדרך כלל לסיכומי קמפיין אחרי כל משחק. כשמגרילים את ספרד ואיטליה והשאלה מקבלת תשובה לפני המשחק הראשון, המותג החבוט הזה מאבד עוד יותר עניין.
לקבוצה, למשל מכבי חיפה, יש קהל שמלווה אותה גם כשקשה. לנבחרת אין קהל. אף אחד לא אוהב אותה. יש לה אוסף של אנשים שמגיעים מדי פעם למשחקים, מעודדים את השחקן שלהם (תומר חמד), מקללים את מי שהם לא אוהבים (הפעם, ערן זהבי), לא דוחפים, לא שרים וצועקים "יש" בזלזול כשאלמוג כהן בועט פנימה אחרי השריקה.
לנבחרת אין קהל. הוא לא אוהב אותה, הוא מזלזל בה (ערן לוף)
נבחרת ישראל היא לא קבוצה. היא לא שום דבר. היא לא באמת קיימת ואין לה זכות קיום. היא לא נותנת כלום ולא מקבלת חזרה ומעגל הכישלונות הזה מתגלגל כבר כמעט 50 שנה. קבוצה, נגיד מכבי חיפה, יכולה להחליף שחקנים, מאמן, להוציא כסף, לתקן טעויות. ואז שוב בונים ציפיות, מתאכזבים, מחליפים וחוזר חלילה. בנבחרת ישראל אתה נשאר עם אותה רכבת הרים של רגשות, אותה קפריזיות, אותה אכזבה צורבת, אבל בלי רצון אמיתי לעשות משהו כדי לשנות. אז אתם יודעים מה, תגידו אתם מה עדיף.
2. ערן זהבי עשה טעות חמורה. ולא באמת התנצל. היה קשה לו לאורך כל המשחק. אולי האווירה האיומה הפריעה לו. אולי נדבק בחוסר האכפתיות הכללי. הוא נראה כבוי. ביצע את התנועות הרגילות, אבל המסירות לא הגיעו וכשהן לא הגיעו, הוא הגיב בתנועות ידיים, הביע אכזבה פומבית, העיר ובנה את התסכול.
חצי שני. חמד נכנס, זהבי זז לעמדה שמאחורי החלוץ במערך 4-2-3-1. קצת יותר קל לו והוא מייצר לעצמו מצבים בבעיטה מרחוק, אבל הפרצוף עדיין כבוי. כשטל בן חיים יצא, זהבי עבר לעמדה שלישית במשחק – לאגף השמאלי. לרגע, נראה המום מהחילוף. גם משם הוא ניסה לעשות תנועה, להביא את עצמו למקומות המסוכנים, אבל הבוז שבר אותו. במילים שלו: הוא התפוצץ והלך עם האמת שלו.
זהבי הוא סופרסטאר ודורש יחס כזה. הוא קיבל את זה במכבי תל אביב ובגוואנגז'ו RF וקיבל את היחס גם בנבחרת. על פיו יישק דבר. ההרכב נבנה סביבו. סופרסטאר כזה גם "פוגע" בצמיחה של שחקנים אחרים (חמד, דאבור) כי הוא דורש שיתאימו עצמם אליו. סופרסטאר כזה לא רגיל ששורקים לו בוז או מבקרים אותו. הוא לא מסוגל להכיל את זה או לקבל את זה.
המסירות לא הגיעו והוא הגיב בתנועות ידיים. זהבי (ערן לוף)
אלישע לוי הפך את נבחרת ישראל לזהבי ועוד 10 וזה עלה לו באיבוד שליטה. זו תמצית הכישלון של המאמן. הוא בחר צד והקים עליו עדת ממורמרים. מי שלא יישר קו עם "טים זהבי", מצא עצמו בצד. אבל כשיותר מדי שחקנים מרשים לעצמם לפתוח פה, אתה מבין שמשהו לא בסדר על גבול הרקוב. למעשה, תחושת הביזיון ריחפה באוויר מהדקה הראשונה. ביקורות בעילום שם על ההרכב שעתיים לשריקה, אצטדיון ריק, קהל עוין, נבחרת לא מתלהבת. שום דבר טוב לא יכול היה לצאת מזה.
רגע אחרי השריקה, כולם ניגשים לקפטן. יוסי בניון, "המכשף" שהפציעה של בן ביטון הרסה לו את ההופעה ה-100, לוחש על אוזנו. זהבי סירב לחשוף את תוכן השיחה, אבל הודה שבניון הכין אותו למה שמצפה לו בתור קפטן, וצדק. בניון, כוכב גדול מזהבי ואחד שידע עימותים עם תקשורת, סחב על עצמו ציפיות של מדינה שלמה וידע להישאר (ברוב הזמן) ממלכתי. זהבי, גם אם לא במודע, שם עצמו או ששמו אותו מעל השאר ופה העסק קרס. הדומיננטיות של זהבי בלעה את אלישע "הנחמד".
כולם חששו מהתגובה של הפצצה המתקתקת. והיא לא איחרה לבוא. המופע של הקפטן היה חד יותר מנאום העכברים המפורסם. הוא התנצל, אבל לא באמת. יותר לכיוון של שלח מסרים. אין כבוד לספורטאים במדינת ישראל. 40 שנה לא הגענו לכלום ועוד 40 שנה לא נגיע לכלום. זהבי התייצב ומשך אש, כמו שהוא בעצמו הודה שהוא עושה תמיד. באופן אירוני, אקט זריקת הסרט הסיט את הדיון מהמאמן עצמו.
זהבי הסיט את האש מאלישע לוי (ערן לוף)
באיזשהו מקום, קשה שלא להזדהות עם זהבי. הוא לקח אחריות, שפך את האמת שלו כמו שהיא בלי טיפת התייפייפות. הוא בא ואמר: טעיתי, אבל תסתכלו מסביב ותבינו שכולם פה מטומטמים ומשוגעים, שלא יהיה פה כלום כי אין כלום, אין דבר בסיסי שנקרא כבוד לספורטאי. אתה מקשיב לו מרותק. עומד מול ביקורת של מדינה שלמה כולל שרת הספורט ולא שם ז.. לא ממצמץ, לא מתגונן ועוד דופק חתיכת מתקפה שגורמת לך לשכוח שבכלל היה כאן משחק.
כי זהבי הוא תמיד הסיפור והוא תמיד בפרונט. כשהוא טוב הוא הגיבור, כשהוא פחות טוב, שואלים למה הוא לא מביא את היכולת לנבחרת, כשהוא מחמיץ, מדברים על הכסף בסין וכשהוא רוצה לעורר סערה, הוא מתייצב מול המיקרופונים ויורה. ואז מסביב הכל משתתק. ושום דבר לא חשוב יותר. זהבי הוא השחקן הכי דומיננטי והכי משפיע כאינדיבידואל שהיה פה אי פעם. הוא פרצוף של נבחרת ברמה של ליאו מסי בארגנטינה וכריסטיאנו רונאלדו בפורטוגל ולנתון הזה יש גם השפעה שלילית. יכול להיות ששחקנים כל כך דומיננטיים לא צריכים סרט קפטן. אולי זהבי הוא לא קפטן, כי הוא הכל חוץ ממלכתי.
כמה דקות קודם לכן, לוי המאופק שמר על זהבי גם אחרי התקרית. כשחמד והרוש הושעו, המאמן היה זה ששחרר את ההודעה לתקשורת והסביר במילותיו את ההחלטה שקיבל. הפעם, ב-1:06 בלילה, "יו"ר ההתאחדות ומאמן נבחרת ישראל החליטו", הפעם עופר עיני הוא זה שצוטט בדברי ההסבר. כשמדובר בזהבי, צריך להוציא את התותחים הכבדים. כשמדובר בזהבי, כולם הולכים על ביצים.
כשמדובר בערן זהבי, כולם הולכים על ביצים (ערן לוף)
3. אלישע לוי לא צריך להמשיך ולא רק בגלל ההפסד. עד מקדוניה, ישראל השיגה תוצאות ריאליות. ההפתעה באלבניה נמחקה על ידי התבוסה הביתית. ההפסד הזה היה המשך ישיר ליכולת איומה במשחקי בית. שלוש מ-12 בקמפיין הזה. הפסד שישי בתשעה משחקים רשמיים בשלוש שנים מאז ההצגה מול בוסניה. לחץ? אווירה שלילית סביב הנבחרת? קהל עוין? "זה בטח לא עוזר לנו", מודה לוי.
זה היה ניצחון החוץ הרביעי אי פעם של מקדוניה במסגרת מוקדמות המונדיאל. פעמיים היא גברה על ליכטנשטיין ופעם אחת על ארמניה. במסגרת מוקדמות היורו, היא גברה בחוץ על מלטה, אסטוניה ואנדורה. כך שבמובן מסוים, כמו שמאשר המאמן איגור אנגלובסקי, זה היה הניצחון הגדול של הנבחרת אי פעם בחוץ. "10 שנים לא ניצחנו נבחרת שמדורגת מעלינו בדירוג פיפ"א".
למקדוניה אין ציפיות, אבל יש לה חזון והיא ניצלה מומנטום. הנבחרת הצעירה שלה עלתה לאליפות אירופה? צעירים מוכשרים מקבלים צ'אנס וילד בן 17 עולה מהספסל ומבשל שער. ורדר סקופיה הופכת לקבוצה המקדונית הראשונה אי פעם בשלב בתים? השחקנים שלה מקבלים עדיפות. מקדוניה חושבת על 2020 ומתחילה לעבוד כבר עכשיו. לישראל אין חזון. אין מדיניות. אין קו. חיים מהגרלה להגרלה.
ניצחון החוץ הגדול בתולדותיה. מקדוניה חוגגת (ערן לוף)
יעקב בוזגלו כתב השבוע בטורו שהצערה היא פיקציה של מועדונים. על צעירים – וזה כלל – מדברים בארץ כשהתוצאות רעות. נבחרת לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם משחקן שנמצא בכושר טוב ולא משנה מה הגיל שלו, אבל היא כן צריכה להראות מחשבה לטווח ארוך. הבעיה היא שאלישע לוי איבד את קו המחשבה הזה איפשהו בארבעה חודשים שבין הניצחון באלבניה לתבוסה בספרד.
במהלך הקדנציה שלו, לוי הכניס לרוטציית הזימונים את עומרי גלזר, בן ביטון, עומר דנינו, דוד קלטינס, מיכאל אוחנה, מרואן קבהא, מנור סולומון, דן איינבינדר וגידי קאניוק, החזיר לחיים את אייל גולסה ואלמוג כהן, אבל קשה להצביע על בשורה מסוימת לא בסגנון המשחק ולא ביכולת. הבעיות נותרו כמו שהיו. אין יציבות בעמדת השוער, אין פתרונות למשחק מול יריבות מסתגרות, לא אומץ ונחישות מול יריבות עדיפות ונכון לרגע זה, שום הפתעה משמעותית.
הצעירים אמנם השתלבו בהדרגה, אבל אי אפשר לומר שננקטו צעדים משמעותיים להכין אותם לקמפיין הבא. הנבחרת של אלישע היא הנבחרת של גוטמן היא הנבחרת של פרננדס. זו אותה גברת בשינויים קוסמטיים. לא מרגשת. לא מפתיעה. לא נחושה. לא מקריבה. כשהולך לה, היא בסדר. כשלא, אתה מרגיש שהכל מתפרק וכולם מחכים בפינה עם סכין וחיוך זדוני. יאללה לקפל, אבל קודם, לפרק.
קל מדי להגיד שהדור של זהבי וחבריו, כולם מתקרבים או חצו גיל 30, מיצה את עצמו. הדור הזה נכשל ולא בגלל שלא עלינו לטורניר גדול, אלא בשל העובדה שהפערים ביבשת הצטמצמו וישראל לא עשתה אפילו רבע צעד. חלק מהשחקנים האלה יהיו בקמפיין הבא ואולי אפילו מעבר כי אין ברירה, אבל אולי נכון יותר לא לבנות עליהם את הקמפיין הנבחרת הבאה.
"הפערים ביבשת הצטמצמו וישראל לא עשתה אפילו רבע צעד בכיוון" (ערן לוף)
4. פורמט מאמן הליגה הוותיק, המעוטר והקונצנזוס קרס מזמן. גרנט, קשטן, גוטמן וגם אלישע הגיעו בשיאם וזה לא עבד. זמן למשהו אחר, צעיר יותר. נבחרת ישראל צריכה פיגורה. מאמן שיידע לספוג, מאמן שיכיר בגודל האמיתי שלנו, שלא יפחד מכדורגל מכוער, שלא ייכנע לתקשורת, שלא יספור אף אחד, שיהיה מוטיבטור שהשחקנים מתחברים אליו, אבל גם טקטיקן ואחד שיודע לסגור פערי איכות על ידי העמדה נכונה של שחקנים.
אומרים שנבחרת ישראל היא בית קברות לקריירה של מאמנים, אבל זה נכון רק לגבי אותם מאמני קונצנזוס שהגיעו לנבחרת בשיא. מי שייקח את הנבחרת להישג ויקדם אותה צעד קדימה יהפוך כאן לגיבור לאומי ויבנה לעצמו את הקריירה וכל זאת בתנאי שיצליח לעמוד בלחצים הפסיכיים של דרישות התפקיד.
קרב הירושה ייפתח מקרוב. רוני לוי יהיה מועמד, גיא לוזון יהיה מועמד וגם ניר קלינגר ורן בן שמעון. יהיה מי שידחוף את ברק בכר, יחלום להחזיר את אברהם גרנט, יהיו פה קולות למינוי מאמן זר וכנראה יהיה גם מי שיזרוק את השמות של ג'ורדי קרויף, פאולו סוזה או פאקו אייסטראן. אבל אם בוחנים את הפרופיל ומבינים שהנבחרת צריכה מאמן אנדרדוג, המועמד האולטימטיבי הוא אחד. יוסי אבוקסיס.
הרבה שמות ייזרקו, אבל הנבחרת צריכה אנדרדוג כמו אבוקסיס (עדי אבישי)
מה דעתך על הכתבה?