1. מסיבת סיום. ואפילו חדר התקשורת באצטדיון טדי שוקק חיים. שעתיים למשחק והוא מלא מפה לפה. וכולם מחייכים, וכולם לבושים יפה ושקועים בשיחות ערות על כדורגל. באוויר יש וייב מוזר. לרגע אחד, חדר התקשורת המלא זורק אותך לדברים שראית לפני משחקים גדולים בטורנירים גדולים. ומצד שני, גארבג' טיים בטדי.
תחושת הנינוחות המוזרה משתלטת עלייך כבר בחוץ. נחמד פה מדי. יותר מדי חולצות של סרחיו ראמוס, קריאות עידוד מטורפות לשחקני ריאל בזמן הקראת ההרכבים, קריאות סולידיות בזמן הקראת הרכב הנבחרת. כמעט 30 אלף איש, שמרגישים כמו קיבוץ. רובם באו לראות את הכוכבים של ספרד והם אפילו לא מתביישים בזה.
לפני השריקה, בזמן טקס ההוקרה ליוסי בניון, רצים על המסך סרטונים מלא ממש מזמן. אצטדיון רמת גן מפוצץ, הצמד מול שווייץ, יוסי נראה צעיר. גם אנחנו. פתאום עולה געגוע מוזר. גם אז התלוננו, ולא הגענו, ובכינו על האצטדיון הלאומי המיושן ועל גולים ממצב נייח וספרנו מ-1970 והיינו פסימיים וסקפטיים וחשבנו שלעולם לא נגיע לשום מקום. אז למה פתאום ה"פעם" הזה – לפני קצת יותר מעשור – מרגיש כמו משהו טוב שלא יחזור?
מאכזבים, כרגיל. שחקני נבחרת ישראל (דני מרון)
המנון. 11 בכחול. 11 דהויים. מוכים. חבוטים. אם היית יכול, היית יורד לדשא לנער אותם בכוח. איזשהו קול פנימי שבך ממלמל: "תפתיעו", "תילחמו", והופך לפתע מיליטנטי: "פאקינג תעשו משהו יוצא דופן פעם אחת מול נבחרת שכבר עלתה ובוודאי כמה מהשחקנים שלה קיבלו בימים האחרונים טלפונים ממאמני הקבוצות שלהם עם בקשה לשחק רגוע ולא להשתולל". תפסיקו להיות נחמדים. למען השם.
ישראל לא נגעה בכדור כמעט שתי דקות. אחר כך השתחררה. ניסתה ללחוץ, ניסתה להניע כדור לפרקים, היו אפילו כמה התקפות נאות עם חילופי מקומות, אבל שום דבר לא לאורך זמן. עטר השכיב את ראמוס, בן חיים חילץ כדורים, הרוש הדף, נאתכו נלחם, קרוסים על פי השער, רבעי וחצאי מצבים לצד עמידה טקטית טובה. משחק מחויב ולא תכליתי. כמעט. 0:0 מחצית. לא רע, נחמד, במיוחד אם ציפית לתבוסה. מתי הפכנו לאנשים שמצפים לתבוסה?
איסקו ריגש את הקהל בטדי יותר ממתפרצות רנדומליות של ישראל. גם קריאת "אל-אל" (בנאלית) וספונטנית לא מצליחה לייצר משהו שידחף את הנבחרת קדימה. עד לרגע אחד. דקה 71. חמד קיבל עם הגב והעביר לבן חיים החלוץ שהיה פנוי בימין. והנה הדהירה המפורסמת, והנה ריצה של שחקנים בכחול לתוך הרחבה. רק תן מסירה כמו שצריך, פעם אחת תפתיעו אינעל דינאק…
נפרד? בניון (דני מרון)
חמש דקות אחר כך יראמנדי הרים רגל וקבר את ישראל עם עוד הפסד מכובד. הוא היה הברומטר של ספרד ביורו 2013 בארץ. חצי מהסגל הנוכחי הגיע מהנבחרת הצעירה ההיא. וישראל? קליימן, דוידזאדה, קבהא וביטון. אפשר לקחת את הנתון הזה לתיאוריה על תכנון לטווח ארוך, אבל בישראל 2017 אסור להגיד דרך ותהליך. אז נסתפק בקלישאה. עוד שער ממצב נייח. עוד הפסד מכובד. עוד קמפיין מאכזב.
"זה בדיוק העניין. אנחנו מאוכזבים מהתוצאה. אין לנו שום עניין להסתפק בהפסד בכבוד ומעולם לא אמרתי את זה", מתגונן אלישע לוי בסיום. "כדי לקפוץ מדרגה אחת מה שהיינו צריכים גם במשחק מול ספרד וגם במשחקים האחרונים, זה חוץ מאשר להיות מחויב טקטית, להבקיע שערים. לא הצלחנו להבקיע למרות שהגענו למצבים ושיחקנו במערכים התקפיים".
אבל השורה התחתונה לא משנה. הקמפיין הזה הורכב מתוצאה אחת טובה (באלבניה), שתי הופעות נפל (אלבניה ומקדוניה בבית), שני ניצחונות לא מרשימים על ליכטנשטיין ושלושה הפסדים בכבוד שגם בהם היו דקות של עמידה טובה והיו דקות של מזל. המשחק מול מחליפי ספרד בהילוך ראשון שיקף את כל הקמפיין. ישראל לא הייתה רעה (ביכולת) ולא הייתה רעה (על המגרש). נחמד. כמו עפרה. כמו בחורה במשרד. כמו המאמן שלה.
עכשיו בואו נגיד את האמת. אף אחד לא רוצה בחורה נחמדה. אף אחת לא סופרת אותך אם אתה נחמד מדי. אתם לא יוצאים למסעדה בשביל אוכל נחמד או כדי לראות סרט נחמד ואם תגיד לבחורה שהיא נראית "נחמד", כדאי שתצפה פגיעה. על אותו עיקרון, נמאס מהנבחרת הנחמדה עם המאמן הנחמד וההפסדים המכובדים. זה היה קמפיין גרוע והתשובה לשאלה האם היה גרוע יותר מזה האחרון של גוטמן או הראשון של גרנט או ההוא של שרף לא רלוונטית.
געגועים לרמת גן (דני מרון)
פתאום נפל האסימון והכל הגיוני. כשגרוע, אתה מוצא את עצמך מתגעגע לתקופות בהן היה קצת פחות גרוע. אצטדיון רמת גן מפוצץ. יוסי בניון צעיר. דור ביניים לא מאוד מוכשר, אבל לוחמני לצדו. כן, גם אז התלוננו, ולא הגענו, ובכינו על האצטדיון הלאומי המיושן ועל גולים ממצב נייח וספרנו מ-1970 והיינו פסימיים וסקפטיים וחשבנו שלעולם לא נגיע לשום מקום. אבל עכשיו יותר גרוע.
2. הקמפיין הבא יכלול שתי משימות נפרדות: ליגת האומות של אופ"א וקמפיין מוקדמות יורו 2020. למעשה, מוקד העניין יהיה במפעל החדש. ישראל תשובץ לליגה C לצד 14 נבחרות נוספות פחות או יותר מהלוול שלנו. אחת מ-15 עולה ליורו (ושלוש נוספות עולות לליגה B). אם לא נצליח להעפיל לפלייאוף ליגת האומות, תמיד נוכל לנסות ולסיים באחד משני המקומות הראשונים בקמפיין המוקדמות שיחל במרץ 2019.
כלומר, במעגל החיים של נבחרת ישראל, אנחנו נמצאים עכשיו בשלב הבירוקרטיה, אם תרצו שלב קופת החולים. מחכים לוועדה. מחכים להגרלות. מחכים להחלטה לגבי עתיד המאמן ומי, אם וכאשר, יחליף אותו. בעיקר מחכים. לקחנו מספר, נגיד 2020, אבל על הלוח עדיין מטפלים בלקוח מספר 1970.
עופר עיני וחבורת העסקנים המכונה "צוות החשיבה של ההתאחדות לכדורגל" צריכים להבין שזה הזמן לחתוך דברים במהירות. כי ביום בו ישראל רשמה הפסד לא מפתיע לספרד, הנבחרת הצעירה הושפלה באירלנד ונבחרת הנוער לא עלתה לשלב העילית. בהתאחדות טענו אתמול שמדובר בשנתונים חלשים. היה מי שהודה שעל הסגל הנוכחי של הצעירה, למעט עומרי גלזר ומנור סולומון, יהיה קשה לבנות.
תמיד המאמן אשם. אלישע לוי (אתר רשמי)
עכשיו, תזכורת. ב-13 באוקטובר 2015 סיימה ישראל את קמפיין מוקדמות יורו 2015 בהפסד בבלגיה. יום לאחר מכן יצאה ההודעה על סיום דרכו של גוטמן, אבל עברה חצי שנה עד למינוי מחליף. לוי קיבל את הנבחרת בסוף אפריל, קיים משחק ידידות אחד ויצא לדרך כמעט בלי הכנה. בתום, חצי שנה של דיונים מונה מאמן ראוי, אבל אף אחד בהתאחדות לא עשה דבר להגיע לשורש הבעיה.
במנטאליות הישראלית המאמן – ועל אחת כמה וכמה מאמן נבחרת – תמיד אשם. השחקנים, האוהדים, העסקנים והמנהלים מפילים עליו את כל האחריות. עכשיו שחררו רגע מהסיסמאות על בנייה מלמטה, אקדמיות ונבחרות צעירות שמשחקות באותה שיטה. בואו נתחיל במשהו הרבה יותר בסיסי. קבלת החלטות מהירה לטווח קצר. כי אם בהתאחדות רוצים לשים את יורו 2020 כמטרה, עליהם לפעול מהר.
יש כמה החלטות של מדיניות שצריכות להתקבל. למשל, מנהל טכני (בניון) שיהיה אחראי על זימונים, קביעת דרך ויישור המשמעת שהתרופפה בקמפיין האחרון. אלישע כן או לא ואם לא (ובהנחה שפורמט "הבא בתור" קרס), מה הפרופיל המתאים לאימון הנבחרת? מה עושים עם ערן זהבי והדור שקידם לואיס פרננדס? איך מטפלים נכון בסולומון ואיך פותרים את משבר האמון עם הקהל? אלו הסוגיות הדחופות שלא סובלות חצי שנה של עסקנות.
3. אלי גוטמן טען בסיום משחק הנעילה של הקמפיין הקודם בבריסל ש"בלגיה, וויילס ובוסניה טובות מישראל". אלישע לוי אמר את אותו הדבר על ספרד, איטליה ואלבניה בראשון בערב בטדי. שניהם לא טעו. לפני שנתיים כתבתי ש"המשפט הזה משקף את ההידרדרות הטבעית בכל קמפיין. מתחילים עם הרבה אוויר ומסיימים שבורים, קטנים ועלובים. בכל סוף קמפיין אנחנו מסתכלים במראה ונראים לעצמנו יותר ויותר קטנים כי תוצאות רעות מייצרות שליליות ושליליות מייצרת לחץ. הנבחרת הופכת לעול עבור השחקנים. האווירה גרועה, הפחד מכישלון מתעצם ואז שוב מגיעות תוצאות רעות". רלוונטי יותר מאי פעם.
4. אריאל הרוש. הגיבור הטראגי של הכדורגל הישראלי, זה שכל פעם רגע לפני התהילה משהו קרה לו, הקורבן של פרשת הצ'צ'נים, שק החבטות של אלי טביב, האיש שחווה משבר כלכלי בנתניה ופירוק בהפועל ת"א, היורש של דודו אוואט שראה שוב ושוב איך עוקפים אותו בדרך לארץ המובטחת, סיים את הקמפיין עם הופעות מרשימות שעשו עמו צדק היסטורי. הרוש הוא השוער הישראלי הטוב ביותר מאז אוואט ואולי כל מה שהוא היה צריך כדי שזה יחלחל, זה לצאת מפה לגיחה קצרה החוצה.
מה דעתך על הכתבה?