אין ערבים, אין שערים: הפספוס הענק של הכדורגל הישראלי

דאבור
דאבור | צילום: עדי אבישי

במקום הסיכומים הבנאליים והחוכמולגים עם הרעיונות מספרד, הגיע הזמן לבדוק מדוע הכדורגל הישראלי לא מנצל את אחד המשאבים הטבעיים המרכזיים שבו. רון עמיקם על התנהלות אטומה

(גודל טקסט)

נבחרת ישראל סיימה אתמול (שני) את קמפיין מוקדמות מונדיאל 2018, ואנחנו בשלב הסיכומים. הם תמיד נראים אותו דבר. הרי יש משחק אחד כן טוב, משחק אחד שהוא על גדר הבושה והשאר דיי פרווה. ידברו על סיטונות הזימונים, על בעיות המשמעת, על ממוצע הגיל הגבוה, על הסגל הלא מגובש לקראת המאני טיים – מוקדמות יורו 2020 – ויחפשו יורש. יציעו שלושה זרים, ארבעתם עבדו בארץ ובסוף חבר יביא חבר. החוכמולוגים שקוראים ספרות זרה, שוחים במאמרים וחיים על טבלאות יגידו שצריך ספורט בבתי ספר, מתקנים, ביטול הליגות לילדים ונערים והקמת 'מאסיה', לא פחות. הכל ידוע וברור, וממש לא מתאים לחיים במזרח התיכון. אולי יהיה גם מישהו שיגיד שחבל שלא נשארנו באסיה, כאילו זה היה תלוי בנו. הרי זרקו אותנו מאסיה.

לא ידברו על כך שאין אוהדים לנבחרת, אבל לפעמים יש קהל. גם כאשר יש קהל הוא אוהד קבוצה אחרת, לא תמיד נבחרת אורחת כמו אתמול, פשוט קבוצה אחרת. יגידו שאין מחויבות כמו פעם אבל לא ינתחו את שורשי החוסר מחויבות, ובגלל הפוליטקלי קורקט לא ישאל אף אחד איך זה שכמעט אין ערבים בנבחרת. כלומר יש, אבל לא מספיק, לא כמשקלם בכדורגל הישראלים – משקלם הסגולי העמוק.

כאשר כבשו סואן ובאדיר שני שערי שוויון יקרים לרשתן של אירלנד וצרפת בקמפיין של אברהם גרנט לפני יותר מעשור, טבע אז חה"כ אחמד טיבי, ספק בלעג, ספק בציניות וספק מתוך סיפוק עמוק את מטבע הלשון: "אין ערבים – אין שערים". היו כאלה שנעלבו מהאמירה הזו, כמו שתמיד נעלבים כשערבים בחברה הישראלית מרימים ראש. אולי לא אומרים שנעלבים, אבל האמת הרוב נעלבים. המונח "מדינה יהודית" כל כך מושרש במדינת הלאום הזו, שהביטוי "מדינת היהודים" בו השתמשו כאשר היא הוקמה, פשוט טושטש עד שלא ניתן עוד לזהות אותו.

בליגת העל רשומים למעלה מ-40 שחקנים ערבים, זה קרוב ל-20 אחוז מהשחקנים הישראלים. בישראל חיים 8.7 מיליון תושבים, 1.3 מיליון ערבים, זה רק 15 אחוז. משקלם של הערבים בכדורגל הישראלי, ביחס לחברה, הולך וגדל, כמו רוקחים. הם רואים בו מקצוע, בטח יותר מכניס ממה שהם יקבלו בחברה הישראלית אם ינסו לחפש מקצועות "ישראלים". לשחקן הערבי יש יותר סיכוי להיות שחקן. הוא יוצא בבוקר מהבית עם כדור וחוזר בלילה עם הכדור, אין לו חוג כדורגל לפעוטות, ספק אם בית ספר לכדורגל, הוא לא יתחיל בטרום ג', לא יקבל אימונים אישיים, הוא לא יחגוג בר מצווה, אז ספק אם יגיע בגיל 13 לקאמפ נואו, הוא לא כל היום ביוטיוב, מחקה תנועות. אין לו גם סוכן וזו בהחלט בעיה.

מהראן ראדי. אין שחקן בנבחרת עם רקורד כמו שלו (דני מרון)
מהראן ראדי. אין שחקן בנבחרת עם רקורד כמו שלו (דני מרון)

נחזור לסטטיסטיקה. 40 שחקנים, 5-7 מהם בנבחרת הצעירה, עם 22 שחקנים פוטנציאלים לרמות גבוהות. במשחק האחרון שיחק אחד, את ביברס נאתכו לא אספור כערבי למרות שהוא מוסלמי. הוא לא ערבי, תנאי הפתיחה שלו היו יותר טובים. נשארתי עם מרואן קבהא בהרכב, ועבד אל חאמיד על הספסל. שניים מ-22. חמישה נוספים שיחקו בקמפיין, עוד שניים התלבשו. זה נותן שמונה מ-22. חבל.

בירם כיאל פצוע, אני מניח שהיה מוזמן. טאלב טוואטחה ומואנס דאבור לא זומנו, נקרא לזה בעיית מחויבות, לפי המאמן הלאומי. לואי טאהא לא זומן למרות שהוא שחקן הרכב בקבוצה בליגה האירופית, בדיוק כמו שיר צדק, שעד פרשת תוספי המזון, כן זומן. גם פיראס מוגרבי לא זומן. ולא רק הוא. דיא סבע לא זומן, עלי עוסמן לא בכיוון, מחמוד קנדיל לא אבל בוריס קליימן כן, סגס תאמבי גם לא, בטח לא כרם ארשיד או מוחמד גאדיר. אפילו מהראן ראדי לא זומן.

אלישע לוי. טען לחוסר מחויבות מדאבור וטאווטחה (ערן לוף)
אלישע לוי. טען לחוסר מחויבות מדאבור וטאווטחה (ערן לוף)

נתמקד בראדי. הוא בן 35. בנבחרת שיחקו אתמול שני שחקנים מבוגרים ממנו. לאף אחד מהם אין חמש אליפויות בחמש העונות האחרונות, אין השפעה כל כך מכרעת על שתי הקבוצות הטובות ביותר במדינה בחמש השנים האחרונות, אין מספרים כמו שלו. הם עשו קריירה בחו"ל, אבל הקריירה שלו בארץ לא רואה את שלהם ממטר. מהראן ראדי שחקן. רק אלי גוטמן ספר אותו בקמפיין הראשון שלו לפני ארבע שנים. מאז כלום.

אני חלילה לא חושב שההחלטות של אלישע לוי נגועות בגזענות, זה ממש לא. בכולנו טבועה גזענות בסיסית או במילים מכובסות יותר "בדלנות גזעית". ההטמעה של החברה הערבית בחברה הישראלית נתקלת בקשיים ובמחסומים, חלקם גלויים לעין, רובם חבויים, אבל רובנו דורשים מהם נאמנות בלתי מסויגת, כמעט גיור בכפייה.

וואליד באדיר במדי הנבחרת. אחראי על שער היסטורי (עדי אבישי)
וואליד באדיר במדי הנבחרת. אחראי על שער היסטורי (עדי אבישי)

כשחזרה נבחרת ישראל ממסעה הכושל באוקיאניה במוקדמות מונדיאל 1986 אמר אז בלם הנבחרת, שלמה קירט, לוועדת החקירה שהוקמה בעקבות הכישלון כי העובדה שזאהי ארמלי וג'ימי טורק לא שרים את ההמנון לא יכולה לאפשר להם לשחק בנבחרת. העובדה שהשניים היו אז שני השחקנים הערבים היחידים בליגה, והשניים כבשו שמונה מ-17 השערים של הנבחרת בקמפיין, לא שיחקה לטובתם. קירט מצא בהם את האשמים בכישלון.

הארץ אז געשה, נגד קירט. היום אומרים כמוהו מאות אלפי תושבים ישראלים בריש גלי, ללא הפרעה. וזה מחלחל. לשני הצדדים. בתת המודע אנחנו דורשים מהם מחויבות הצהרתית, אבל המחויבות שלהם היא אחרת. ויש להם מחויבות. הם מחויבים להתקדמות, הם צריכים את הנבחרת כמו שהשחקן היהודי היה צריך לפני עידן הדרכונים הכפולים – בשביל רישיונות עבודה. השחקן הערבי רוצה להצליח והוא יילחם בנבחרת בשביל עצמו, בשביל הניצחון, בשביל הקבוצה, לא בשביל הדגל. ביג דיל.

מחמוד קנדיל. קליימן כן ושוער סכנין לא? (עדי אבישי)
מחמוד קנדיל. קליימן כן ושוער סכנין לא? (עדי אבישי)

אי אפשר לטעות בשחקן הערבי. יש לו מוסר עבודה גבוה, הוא מקריב גוף, הוא משחק עם המון תשוקה. יש גם יהודים כאלה, אבל יש יותר ערבים כאלה. יש גם שחקנים אלגנטיים ממוצא ערבי, אבל כאלה "יש לנו מספיק" במגזר היהודי. שחקן ערבי אלגנטי קשה למצוא בנבחרת, מעדיפים כבר מתאזרח, קולאוטי כזה. בכדורגל הישראלי מעדיפים מהמגזר את סוסי העבודה, כמו שבוחרים זרים.

קשה להאמין שבנבחרת ספרד בחרו את יירמאנדי, זה שכבש אתמול בטדי, כי הוא סוס. הוא אמנם קשר אחורי באסקי קשוח, אבל איזה בעיטה הוא שיחרר, הא? בספרד, מדינה עם תסבוכות אתניות לא פחות גדולות משלנו, לא בוחרים שחקנים לפי מחויבות לדגל, להמנון וללאום, אחרת פיקה לא היה שם. בספרד בוחרים אותם לפי כדורגל. קסטיליאני, קטאלוני, באסקי, אפילו ברזילאי. תשאלו את דייגו קוסטה.


מואנס דאבור. היה יכול לעזור לנבחרת (עדי אבישי)

אם לא נדע להשתמש באוצרות הטבע שלנו ולא להכניס שיקולים זרים, גם תת תודעתיים, נדע להרוויח מהם המון. אנחנו לא מנצלים את מה שהדמוגרפיה נתנה לנו. אני לא יודע מה הייתה עושה הנבחרת בשבוע האחרון עם מואנס דאבור, דיא סבע ומהראן ראדי, אבל אני כן יודע מה יהיה אפשר לעשות איתם ושכמותם מעכשיו.
 

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי