זו לא הייתה סתם נחיתה קשה, הושלכנו לקרקע מהעננים. ידענו שיהיה קשה לחזור, אבל זה כבר היה מוגזם, כאילו מישהו מארגן מתיחה כדי להקניט אותנו, מחכה לנו בפינה עם דלי מים קרים, מטיח לנו אותו בפרצוף וצוחק. קומו, תתעוררו מהחלום, איפה חשבתם שאתם נמצאים. תשכחו מהמונדיאל, קבלו את ניר ברקוביץ', נא להתנהג בהתאם. רק שלושה ימים חלפו מאז משחק הכדורגל הטוב בכל הזמנים, והנה אותו מדור ספורט, אותו עיתון, אותם אתרים, שוב בכותרת הראשית, באותו גודל פונט: מאמן סקציה נס ציונה התפטר, ועבר לעירוני קרית שמונה. אי אפשר היה שלא לנדנד את הראש, לצקצק, לנשוך שפתיים. אוקיי, חזרנו, בואו נתעשת. מה הולך פה?
זה התחיל בידיעה קצרה, על כך שברקוביץ התפטר ב"מפתיע". מה מפתיע? איזה מפתיע? נניח שראש ממשלת קונגו מתפטר במפתיע, האם עדיין מוצדק להשתמש במונח "הפתעה"? מה זה ענייננו בכלל? איך אפשר להיות מופתע מדבר שלא קיים בתודעה? אבל חלפו רק 20 דקות, והמהלך התמוה קיבל נפח ומימדים בזכות ה"טוויסט": ניר ברקוביץ' חתם בקרית שמונה. שוב נאלץ האוהד לפשפש בזיכרונו, לבדוק את הפרטים, להיזכר שקרית שמונה אכן קיימת, שאימן אותה מנחם קורצקי שהחליט להתפטר, כי מה לעשות, הראש עדיין מוצף ברגשות מהשלושער של אמבפה, מחגיגות ההנפה של מסי, ומצטערים, ייתכן שבין לבין קצת נבלע הסיפור ולא נקלט בראש שמנחם שלנו "מתבייש בשחקנים" והחליט להרים ידיים.
אבל כן, קורצקי התפטר, ואחרי ההחלטה הבעלים של קרית שמונה איזי שרצקי סיפק משפט אגדי: "האמת, נמאס לי כבר מכל המאמנים". מצחיק מאוד איזי, הרי גם לנו נמאס מהם, מזמן, וגם לנו כבר קשה להבחין בין סילבס לדורה, כבר מיצינו את בדיחות מימר, השנים חולפות ועדיין לא הצלחנו להכריע מה טיבם של רפואה וסלובו כי הכל מקרי ואירעי – אבל אנחנו לא צריכים למנות אותם ולעבוד איתם, שרצקי כן. ולאיזי לא היה הרבה זמן להתלבט, חובה עליו למצוא מאמן שיתאים למידותיו, ומרקו בלבול כבר עמד לנחות בישראל היישר למשרה שהתפנתה ותפורה עליו בול, אחרי שפוטר מנורת' איסט יונייטד בעקבות שמונה הפסדים בשמונת המחזורים הראשונים של העונה בליגה ההודית. אבל מה זה משנה רזומה שמזומה, צריך להחתים מאמן, וכידוע, ממילא כבר נמאס לו מכל המאמנים.
עוד לא הספיק שרצקי להתלבט, ועל הקו איל ברקוביץ', מסדר לו את אחיו. ואומנם לא נכחנו בשיחה, אבל מההיכרות שלנו עם הדמויות אנחנו מדמיינים לא רק את תוכן השיחה, אלא גם את הסגנון, המשא ומתן הקצר, הטון הנחרץ, הקולות ממש מתנגנים לנו בראש. אבל רגע איל, אמר לו בוודאי איזי, ניר לא חתום בנס ציונה? עזוב איזי, עליי, תן לי לטפל בזה, כמה אתם משלם? תן עוד קצת, והוא אצלך מחר. וכך סגרו השניים את הפרטים, בעל פה אך לאו דווקא ב"ג'נטלמניות", ואיכשהו למרות העסקה שנסגרת במחשכים הצדדים סמכו זה על זה, מרגישים שאצלם מילה זה מילה.
וכאמור, לא נכחנו בשיחה, אבל ניתן להניח אילו שאלות לא עלו על הפרק ולא נידונו: תגיד רגע איל, באיזו סמכות אתה מתקשר אליי? האם זה אתי בכלל הסיפור הזה? אתה לא משמש כפרשן ברדיו ובטלוויזיה? אתה לא אמור מתישהו לבקר אותי ואת הקבוצה שלי? אתה זוכר את הימים שבהם פיטרתי את ברק בכר רק כי העז לדבר עם קבוצה אחרת? האם ניתן יהיה מעתה להגיד את צמד המילים "מעמד המאמן" בלי להתפקע מצחוק?
ואם מישהו חשב שבנס ציונה הזדעזעו מהמהלך או ראו בו בגידה, מהר הגיעה התגובה של מנכ"ל הסקציה רועי אנקווה, שקצת הכניס את הדברים לפרופורציה הנכונה והבהיר לחובבי ליגת העל היכן הדברים עומדים וכיצד הם מתנהלים. "ניר ואיל באו וסיפרו לי שיש להם הצעה ושניר רוצה לעזוב", אמר המנכ"ל, בפשטות ובטבעיות, "ניר הוא כמו משפחה והוא חבר שלי לפני שהוא עובד שלי, אמרתי לו תעשה מה שטוב לך". כלומר, עם כל הכבוד למקצוענות ולגורל הקבוצה, כולנו חברים.
עוד לא הספקנו לצקצק, להרגיש שהמעבר מארגנטינה לקרית שמונה הוא קצת חד מדי אפילו לחובבי הארד קור כמונו, וקיבלנו את הפרק הבא, עם העימות בין ברקוביץ' לנדב צנציפר, עם רכילות פנימית מנס ציונה והקנטות בשידור חי שגרמו אפילו לאדם כמו רז זהבי לנוע בחוסר נוחות בכיסאו, והתקשינו להבין אם זה טוב או רע או למה זה מגיע לנו.
משעשעת במיוחד היא העובדה שה"פרשה" האומללה הזאת מתרחשת במקביל למאבק התקשורתי בין שינו זוארץ לאורן חסון על תפקיד יושב ראש ההתאחדות. ושוב, אותם מדורי ספורט, אותם אתרים, אותן כותרות ראשיות, שוב שימוש במונחים כמו "דרמה" ו"קרב", אבל הפעם לא בין שני הכדורגלנים הטובים בעולם, אלא בין שני עסקנים שמתחרים על ראשות העסקונה.
וכאשר מדברים על אותם שני עסקנים, אי אפשר שלא להזכיר את הקשר שלהם לאותו איל ברקוביץ', האיש שתפר את המהלך של אחיו ולא התבייש בו, כי אותו איל ברקוביץ' סיפר בעבר את הסיפור המושלם, שאולי כבר מוכר לכולם אבל יש להזכירו שוב ושוב: "ישבתי שתי פגישות עם אורן חסון והוא אמר לי שהוא רוצה שאהיה מאמן נבחרת אבל שאני צריך ללכת לדבר עם שינו… הלכתי לשיחה עם שינו, הוא אמר לי שהוא איתי והוא בעד הרעיון, אבל אני צריך ללכת לשיחה עם שטרן חלובה… הלכתי לשיחה עם חלובה, הוא אמר לי שהרעיון הוא טוב אבל אז הוא הפנה אותי ליעקב שחר. ואז אמרתי די, עד כאן". כן, האנשים שמנהלים את ההתאחדות גרמו לאיל ברקוביץ' להתייאש מהשכונתיות.
וכך, בזמן שעולם הכדורגל עדיין בהיי, אנחנו כבר לא סתם עם רגליים על הקרקע, אל עם הפנים בתוך הבוץ, מביטים קדימה לקראת הבחירות ביום שלישי, שינו נגד אורן בקרב על ההתאחדות. וכדי להמחיש את הייאוש, מספיק להיווכח שעל אף שמדובר בתפקיד שיכול להיות משמעותי, קשה לייחס לו משמעות. ספק אם יש אוהד כדורגל אחד בישראל שהמאבק ביניהם מטריד אותו, שזהות המנצח חשובה לו, לאור התחושה שזה לא באמת משנה, הכל יישאר אותו דבר, לטוב ולרע. חזרנו.
מה דעתך על הכתבה?