אחד הדברים האהובים עליי בצפייה בספורט היא לשים את עצמי בנעליים שלהם. לדעת שמהמצב הזה אני כן הייתי כובש, למשל, או להבין שאת הבעיטה הפשוטה הזו בחיים לא הייתי עוצר. על קו העונשין בשניות הסיום אין לי ספק שהידיים שלי היו רועדות, אבל גם בטוח שלא הייתי אגואיסט ודביל. אילו הייתי כדורגלן כמובן שהייתי מורחק לעתים תכופות, סופג אדומים לא בגלל יצר אלימות אלא בגלל "פתיל קצר", ועדיין זה לא מונע ממני כצופה לגעור בשחקנים ולדרוש מהם אחריות וקור רוח ולכבד את המעמד.
בנוסף, ברור לי שאם הייתי טניסאית צעירה, שכבר זכתה בארבעה גרנד סלאמים ומכניסה 50 מיליון דולר בשנה רק מחסויות ופרסומות, סביר להניח שקצת הייתי מתחרפן. סביר להניח שמדי פעם הייתי סובל מנפילת מתח ומתקשה לגייס את המוטיבציה להמשיך להתאמן כמו משוגע, לנסוע בכל העולם לעוד ועוד טורנירים ולפגוש יריבות נחושות ותחרותיות, הייתי מתקשה למצוא את הכוח להילחם בהן. לא ברור איך נאומי אוסקה היא החריגה.
היה מפתיע לקרוא השבוע את הכותרות הנסערות-מזדעזעות מכך שאוסקה "נעלמה" למארגני אליפות אוסטרליה. מעבר לעובדה שמדובר בספורטאית מעט חריגה, ללא ספק רגישה, שכבר הודתה שהיא סובלת מחרדות וקשיים נפשיים בהתמודדות שלה עם התקשורת ועם הלחצים שבמשחק – מדובר בבחורה צעירה שתוך כמה שנים הפכה למפורסמת, כוכבת, מולטי מיליונרית. הרצון שלה לברוח, לחפש קצת שקט, פינה בטוחה ורחוקה, הוא דבר טבעי לחלוטין. לא ברור איך נאומי אוסקה היא החריגה!
הזעזוע של התקשורת ושל הקהל הרחב נובע בין השאר מתחושת ה"בזבוז". מעבר לאטימות הבסיסית וחוסר הרגישות, מעבר לתדהמה על התעוזה שלה וההליכה נגד התלם, מעבר לכעס על העובדה שהיא מעזה לעזוב ולא לתת לקהל את ההצגה שהוא מצפה לה – כואב לאנשים לראות איך היא זורקת לפח את הכישרון והקריירה שלה ולא מנצלת את היכולות העילאיות שלה. המבוגרים שבינינו אף מניחים שיום אחד היא עוד תתחרט על זה, מכיוון שמה שעכשיו היא לוקחת כמובן מאליו יילך וידעך לאורך השנים. היא לא תישאר לנצח חסונה ואתלטית בת 25. זה משהו שגם סרינה למדה על בשרה: עם כל הכבוד לניסיון וחוכמת משחק, לא תמיד זה מספיק מול צ'כיות נחושות בנות 19.
אבל מה זה ה"פוטנציאל" הזה שנאומי אוסקה לא מנצלת? האין זו צרות עין לצמצם ספורטאי רק למקצוע שלו? אם אדם באמת רוצה בטובתה, הוא לא אמור לשמוח עבורה על כך שמצאה אהבה וזוגיות? מהו גרנד סלאם אחד או יותר לרזומה, בהשוואה לשקט נפשי? ואם אמשיך לנסות לשים את עצמי בנעליים שלה, הרי שאפשר לשמוח על החופשה הארוכה שנטלה לעצמה (לא שיחקה מאז חודש ספטמבר), את העובדה שהיא ובן הזוג שלה מטיילים להם באירופה, מתעוררים מאוחר, מזמינים ארוחת בוקר לחדר, בלי מרדף אחרי טורנירים וסבב תובעני תחרותי בלתי נגמר – ועדיין הצ'קים נכנסים, הכסף זורם לחשבון הבנק, מיליוני דולרים בשנה. לא נשמע כמו חוויה שבעקבותיה בהכרח צריך לדאוג לה.
היא גם לא היחידה שנשברת. אשלי בארטי פרשה בשיאה בגיל 25 אחרי שהודתה ש"כבר אין בי את הכוחות". לא כולם חיות רעות כמו נדאל ודג'וקוביץ' שלא מוכנים לוותר על אף נקודה. הסבב מתיש. אלה הנסיעות הבלתי פוסקות, הגעגועים הביתה, ובעיקר הבדידות הזאת, על המגרש ומחוצה לו, במיוחד לספורטאיות, שמוקפות בסביבה גברית (בדרך כלל מאמן ואבא), במיוחד לאלה שבתחילת שנות העשרים לחייהן מגיעות למקום הראשון בעולם ומגשימות את חלומן. וכמובן שלנשים יש שעון ביולוגי, צורך להקים משפחה, בניגוד לגברים שיכולים לדחות את ההחלטה, וגם אם בכל זאת מתחתנים, לא נושאים על גופם את העובר.
Can't wait to get back on the court but here's a little life update for 2023. pic.twitter.com/GYXRnutU3I
— NaomiOsaka大坂なおみ (@naomiosaka) January 11, 2023
ובכל זאת, השבוע פורסמו בתקשורת לא מעט ידיעות על ההיעלמות של אוסקה, והכותרות דיברו על "חשש לעתידה". אבל עם כל הכבוד לעתידה, מה עם ההווה? ומיהם אלה שחוששים לעתידה? כנראה גורמים בסבב ה-WTA שחוששים לאבד את אחת הכוכבות הבודדות שיש בענף. וכמובן שהם לא באמת דואגים לה, אלא לעצמם. ייתכן ש"החשש לעתידה" הוא סתם בחירת מילים חסרת רגישות של העורך ב-CNN, שעושה את ההקשר בעצמו: טניסאית עם בעיות רגשיות, שבקושי שיחקה בחצי השנה האחרונה, לא עונה לטלפונים, אז כנראה שמשהו לא בסדר איתה.
מה הכתב יודע? האם שוחח איתה? האם יש לו מידע מבוסס להלכי הרוח שלה מעבר למה שהיא מעלה באינסטגרם? האם הוא יודע כמה היא מתאמנת, אם בכלל, מה מצבה הפיזי, הבריאותי, הנפשי? מתברר שלא. כי בזמן שלא מעט כלי תקשורת הביעו דאגה, מתברר שאוסקה בכלל בקטע אחר לגמרי, רחוק מהספקולציות והפרשנויות הנמהרות של העיתונאים, שפשוט מנתחים ומדברים בחוסר אחריות. אפילו הביוגרף שלה, בן רות'נברג, טען שהיא "פורשת לאטה", אבל אז אוסקה הודיעה: אני בהיריון.
יותר מזה: היה לה חשוב להבהיר שהיא מתגעגעת לטניס, למשחק אותו שיחקה כל חייה. ולא רק הבטיחה שתחזור, אלא גם ציינה שחשוב לה לחזור כאמא ולהגשים חלום: לשחק מול הילד שלה. וכך בזמן שכולם מספידים אותה ומרחמים עליה בלי מושג, אוסקה בכלל עוסקת בהתפתחות אישית ורוחנית ומוצאת מוטיבציה חדשה כדי לחזור למגרשים וכוחות מחודשים שיניעו אותה. האין זה סממן לספורטאית למופת? בדיוק בגלל זה ההודעה של נאומי אוסקה השבוע על כך שנכנסה להיריון הייתה בשורה כל כך אופטימית ומלבבת. היא גרמה לנו לעצור לרגע, לקבל פרופורציות ולשמוח עבורה. לא כספורטאית, אלא כבן אדם.
מה דעתך על הכתבה?