1. הצבע ננעל, השלשות לא נכנסו והעונשין כרגיל
הפועל ירושלים קיזזה 15 נקודות מהממוצע העונתי של טנריפה, וניצחה אותה. מהמנות הקבועות של א.א.ק אתונה ושטרסבורג היא חתכה עשר נקודות, ואת הפועל חולון קיצצה ב-24. ואז, אמש (ראשון) במלאגה, הגיעה טלקום בון. גם הגרמנים לא הגיעו למספרים הקבועים שלהם, אבל 77 הנקודות שקלעו היו נמוכות רק בחמש מבדרך כלל. זה הספיק. ליגת האלופות נצבעה ורוד.
בון היא אלופה ראויה לא רק בגלל המאזן, ולא רק בגלל טי.ג'יי שורטס; היא ראויה – כי היא ניצחה את ירושלים בנשק שלה. או במילים אחרות: עשתה לה הפועל ירושלים. היא שיבשה אותה, הציקה לה, שרטה והכניעה אותה. האדומים/שחורים צעדו ביתרון רק למשך שבע שניות במהלך הגמר כולו; הדברים שנראו כל כך זורמים וטבעיים לאורך כל העונה, פשוט לא עבדו; קווי המסירה נחסמו; וביום שבו הצבע ננעל והשלשות ניתזות החוצה, הנקודות שמושארות כמו תמיד על קו העונשין – הופכות לפתע לקריטיות.
אם ספידי סמית', קאדין קרינגטון וברנדון בראון מחברים חמישה סלי שדה ב-25%, הישראלים תורמים שמונה נקודות יחד ועדיין קולעים יותר מזאק הנקינס, ההפסד הופך ברור מאליו – גם כשליוואי רנדולף לוהט עם 27 נקודות. אגב, הוא היה רחוק סל אחד משיאו העונתי (28), שגם הוא נרשם בהפסד. לא במקרה, כנראה. "ירושלים תוציא ממנו את המיטב דווקא אם הוא לא יהיה שחקן המטרה שלה", ניתח כאן מאמנו לשעבר מודי מאור כבר בקיץ. "הוא יותר דומה לדווין סמית' מאשר לג'יילן אדאמס".
המאמן אלכסנדר דז'יקיץ' היכה על חטא בסיום. "אמרתי לפני הגמר שמשחק אחד אינו מגדיר קבוצה, ואני כבר בן 52, כך שאני לא משנה בקלות את דעתי. אבל אני לא מרוצה ממה שעשיתי במשחק הזה. אולי אם הייתי מנסה דברים שונים, היינו מנצחים. אבל עכשיו מאוחר מדי, וזהו".
2. "אנחנו יותר מוכשרים, אבל הם יותר קבוצה?"
דז'יקיץ', כהרגלו, קשה מדי. קשה עם עצמו, קשה עם קבוצתו. אולי הוא מצטנע, ואולי הוא באמת מאמין שלמאמן אסור להיות מרוצה לעולם. ירושלים נכנסה לרשימה הארוכה של הסינדרלות שעשו מסע מופלא ומרשים, רק כדי לסיים בדמעות על קו הסיום, במקום השני. במקרים כל כך רבים, זו דרכו האכזרית של העולם הספורטיבי, וזה חלק מהתהליך.
בעינינו, אלו שעוקבים אחרי כל צעד של הקבוצה שבנה הסרבי, היא כבר מזמן לא סינדרלה. אבל בבואנו לסכם עונה אירופית, חשוב לחזור לפרספקטיבה של התחלה, אמצע וסוף. וההתחלה שלה נראתה אפרורית וחסרת ברק, אפילו בעיני אנשיה שלה. יו"ר עירוני נס ציונה, יניב מזרחי, סיפר שלשום בטוויטר על שיחה שהייתה לו בקיץ עם מנכ"ל האדומים לשעבר גיא הראל, ושממחישה בדיוק את סוד הקסם.
"אתה מכיר את זה שבאה קבוצה כמו טנריפה, והכדור זז כמו טיקי טאקה וכל אחד יודע את המקום שלו והתפקיד שלו, ואתה בא מהצד השני ואומר 'אנחנו יותר מוכשרים, אבל הם יותר קבוצה?'", ציטט מזרחי דברים שאמר לו הראל לאחר החתמתו של סים סנדר ונה. "אז זה מה שאנחנו בונים. מינינו מאמן ברמה גבוהה, ניתן לו לעבוד ונספק לו את מה שהוא רואה לנכון, גם אם אנחנו לא רואים את זה בוודאות".
3. משל אמבפה
לאן יוביל התהליך הזה? קשה לענות כרגע. המאמן הפיני המאושר תומאס איסאלו שיתף לאחר הזכייה בסיפור מרתק (שאוהדי ושחקני ירושלים לא כל כך ירצו לקרוא/לשמוע). "לפני חצי שנה צפיתי עם הילדים בגמר המונדיאל בין ארגנטינה לצרפת. אני לא יודע את מי הם עודדו, אבל כשראו את קיליאן אמבפה ממרר בבכי הם שאלו למה. אשתי הסבירה שלפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים, ואני, הורס מסיבות שכמוני, אמרתי שאמבפה כבר הגיע לשיא התהילה שלו, והוא בוכה כי הוא יודע כמה קשה יהיה לו לחזור לשם שוב.
"למחרת הקרנתי לקבוצה את הסרטון מהגמר, וסיפרתי להם מה נאמר אצלי בבית. מאז אותו רגע, זו הייתה הגישה שלנו: לקחנו בחשבון שזאת עונת השיא שלנו, שזו ההזדמנות שלנו לגעת בתהילה, ושאולי היא לא תחזור. ולכן הגענו לכל אימון ולכל משחק בתחושה שזה הזמן שבו אנחנו חייבים ללכת עד הסוף. הייתי שחקן בינוני, מעולם לא זכיתי בשום דבר. זה התואר הראשון בחיי, ואני רוצה לנצור את הרגע הזה".
מאחורי הקלעים מתברר כי יש ממש בתחושות של איסאלו. את האקזיט שלו על ההצלחה בבון הוא עומד לבצע ממש בקרוב, כשיעבור לפריז העשירה והיומרנית. גם שורטס כבר לא יהיה קצר במזומנים, וזה גורלה של קבוצה קטנה וענייה שמצליחה יותר מדי ומהר מדי; היא לא יכולה לבנות שושלת, אלא רק ליהנות מהרגע.
4. כל הנוצץ זהב?
ירושלים חתמה את אחת העונות הגדולות בתולדותיה בזירה האירופית, אבל דרכה רחוקה מלהסתיים. כבר השבוע היא תצטרך לנחות עם רגליה על הקרקע כדי לצאת לקרב על דאבל היסטורי. הדמעות של הנקינס, העגמומיות על פניו של רנדולף והפנים החיוורות של אור קורנליוס הסגירו כמה קשה יהיה לשחקנים הללו לקום מהקרשים בזמן כל כך קצר, אבל דז'יקיץ' – לכשישוב מהלוויית אמו הסרביה – כבר ימצא את הטוויסט.
ומשם לאן? האם האדומים, בניגוד לבון, החלו בבניית שושלת? או שאולי הם הכניסו את עצמם למילכוד של עשירים? האם נוגעים בכלל בקבוצה שהתחברה בצורה כל כך טובה (כמאמר המשורר If it ain't broken, why fix it) או שמחפשים את הדרך לשדרג, במחיר של פרידה משחקנים שדווקא הצליחו? כיצד מבצעים את הנגיעות הכירורגיות האלה, בלי להפר את האיזון בחדר ההלבשה ועל המגרש?
האם יש בכלל מספיק עומק בסגל הזה? במידה שירושלים תעבור ליורוקאפ, יהיו לה 18 משחקים מובטחים רק בשלב הבתים, בעוד אתמול היא סיימה עונה בצורה כמעט הכי ארוכה שיש לליגת האלופות להציע – עם 17 בסך הכל. ובעצם, האם הקפיצה הכלכלית הצפויה, מעצם התוכניות הגרנדיזיות שמכין מתן אדלסון, מתיישבת בכלל עם פילוסופיית הכדורסל של דז'יקיץ'? האם יש מקום לכוכבים מוכחים, יקרים ועתירי אגו ביחידה הצבאית שבנה הסרבי בבה"ד הארנה?
הרבה סימני שאלה מבטיחים עתיד מעניין ומרתק, וגם הם לא יכסו את סימן הקריאה הבולט: אחרי כמה שנים של דשדוש, ירושלים עשתה את הצעד הכי חשוב מבחינתה – וחזרה לעניין ולסקרן. ועל הדרך גם לנצח את כל היריבות שנקרו בדרכה. כמעט את כולן.
