גם זה יעבור: למרות הכל, יש סיבות להיות אופטימיים עם נבחרת ישראל

לא יהיה מופרך להגיד שנבחרת ישראל ספגה ביום חמישי את אחד ההפסדים הכואבים בתולדותיה. עם כרטיס ליורו הקרוב בטווח נגיעה ממשי, הנבחרת בעטה בדלי במלוא העוצמה כשהובסה 4:1 על ידי איסלנד, שתתמודד מול אוקראינה לקרב ראש בראש על הכרטיס הנכסף לטורניר היוקרתי. ובכל זאת, תמיד עדיף לנסות ולמצוא נקודות חיוביות עם מבט קדימה, ולכן -הנה כמה סיבות לאופטימיות לקראת העתיד של נבחרת ישראל.

1. הצעירים

להלן רשימת שמות של שחקנים ישראלים שכיום הם בני 23, ומטה: אוסקר גלוך, ענאן חלאילי, ליאל עבדה, דניאל פרץ, דור תורג'מן, עדן קארצב, עומרי גנדלמן, הישאם לאיוס, סתיו למקין, אושר דוידה, עידן טוקלומטי, גיל כהן, דורון ליידנר, רוי רביבו, עידו שחר, אמיר גנאח, אלעד מדמון, כארם זועבי, אל ים קנצ'פולסקי, עילאי פיינגולד, שריף כיוף, ניב אליאסי, יואב הופמייסטר, זוהר זסנו, רועי הרמן, כארם ג'אבר, תאי עבד, אור ישראלוב, סוף פודגוראנו, עדי יונה, נועם בן הרוש, גיא דזנט, גיא מזרחי, חמזה שיבלי, ליעד רמות, רן בנימין, טל ארצ'ל, רועי אלימלך, רוי נאווי, נועם מוצ'ה ונועם מלמוד. וסליחה גדולה ממי ששכחתי.

ההווה שלנו לא משהו, וזאת עוד בלשון המעטה, אבל יש חומר גלם לעתיד שבמקום לזלזל בו, צריך לראות איך מוציאים ממנו את המיטב. חלק מהשמות כאן הם כבר שחקני נבחרת ומשחקים באירופה, חלקם רק בתחילת הדרך ואולי היו לישראל נבחרות איכותיות יותר — אבל מנעד הכישרונות והגיוון שלהם רחב וגדול מתמיד.

2. הליגיונרים

השנה נרשם מספר שיא של ישראלים ששיחקו בשלב הבתים של ליגת האלופות כליגיונרים, המון שחקנים יוצאים החוצה להתפתח, ולמרות הנסיבות של כל אחד מהם בנפרד – עדיין יש לנו 3 שחקנים ב-5 הליגות הבכירות. זה לא הרבה וכרגע רק שון וייסמן משחק, אבל בשנים הקרובות מספרם עשוי לעלות.

3. הגישה להגרלת ליגת האומות

במקום להסתכל על ההגרלה עם איטליה, בלגיה וצרפת כקוריוז או לצחוק על תבוסות שעשויות להגיע, אנחנו חייבים להסתכל על המשחקים האלה כהזדמנות, אפילו שיותר מסביר שהן לא ישוחקו על אדמת ישראל. תוך שלושה חודשים יהיו לנבחרת שישה משחקים מול נבחרות מהטובות בעולם, ואפשר ללמוד מהם על איך צריך להתכונן למשחקים ברמות האלה, מה הם הדברים שהכי חסרים לנו ואיך אפשר לגשר על הפערים הגדולים ברמת ה-90 דקות.

4. הישראליות באירופה

לראשונה, היו לנו שתי קבוצות ישראליות שעדיין השתתפו במעגל המשחקים האירופי בחודש מרץ. למרות המהפך שספגה מכבי ת"א, העובדה שמכבי חיפה לא הצליחה להפתיע בפירנצה ושישראל לא הצליחה לסיים במקום ה-15 בדירוג אופ"א, בשנה הבאה היא תחל את העונה האירופית במקום ה-11, משמע שני כרטיסים לליגת האלופות ביד ו-5 באופן כללי. אם העונה הבאה תהיה טובה כמו זאת (או שיותר קבוצות ישראליות יצליחו באירופה בשנה הבאה- הפועל ב"ש, למשל) וישראל תשמור על הדירוג – הקפיצה הכלכלית, השחקנים שיגיעו לליגה וכמות המשחקים האירופים שרק תגדל עשויה לתת עוד פוש לכדורגל הישראלי שאפשר לקוות שיתורגם בסוף לרמת הנבחרת.

5. הביתיות

לא אירחנו כאן עם קהל. אז נכון, הנבחרת כבר הפסידה מיליארד משחקים חשובים בארץ עם קהל, אבל בהתחשב במצב, דבר לא יהיה כמו שהיה, וזה באמת על הקהל. כשהנבחרת תחזור לארח בארץ, האווירה צריכה להיות חמה הרבה יותר גם מבחינת תחושת הביתיות וגם מבחינת יחס לאורחת – נבחרות כמו איסלנד שקברניטיה מלכלכים על המדינה בכל מקום צריכה לקבל כאן יחס הולם. אם אווירת הפיקניק ממשחקי הנבחרת תעבור טרנספורמציה, אולי גם התוצאות טיפה ישתנו.

6. הפצועים שיחזרו

נכון שכמיטב הקלישאה, מי שלא משחק תמיד הכי חסר, אבל שימו לב כמה שחקני נבחרת מהשנים האחרונות לא יכלו ליטול חלק במשחק מול איסלנד ובסוף קמפיין מוקדמות היורו מסיבות בריאותיות: בראש ובראשונה נמצא מנור סולומון כמובן, אבל גם דולב חזיזה, מחמוד ג'אבר, דין דוד, ניר ביטון, סאן מנחם, דורון ליידנר, סתיו למקין ואפילו חמודי כנעאן ודני גרופר שכבר שיחקו במדי הנבחרת סבלו מפציעות קשות. גם שגיב יחזקאל, עדן קארצב וכמובן ליאל עבדה לא היו בכושר משחק מסיבות שידועות לנו היטב. זה לא תירוץ, בכלל לא, אבל הנבחרת התמודדה כאן עם כמות חיסורים שסביר להניח וניתן לקוות שלא יהיו בקמפיינים הבאים.

והסוף הוא הסוף. גם אם הניסיון לאופטימיות הוא מאולץ וקשה מאוד, והסוף של הנבחרת הוא תמיד אבל תמיד אותו הדבר – בסוף גם אין לנו מקום אחר, ואין לנו נבחרת אחרת. אל, אל.