רונאלדו ומסי עיוותו את התפיסה. אחרי הגבהים האלה, התחושה היא שאף אחד לא באמת ראוי לתואר כדורגלן השנה. מודריץ', בנזמה ולבנדובסקי זכו בתואר אחרי עונות מדהימות, אבל לא ברמות אגדיות של הצמד ההוא. השנה אלה יהיו בלינגהאם, רודרי או ויניסיוס, וגם הם כולם מעולים, אהובים וראויים, אבל התחושה היא שאין מדובר בכוכבי על במונחים "ההם", וספק אם למישהו מהם מגיע להיכנס לרשימה נצחית. בהנחה שזה אכן יהיה ויניסיוס, הרי שזה אפילו מורכב יותר: לא זכור כבר הרבה שנים זוכה שהוא כל כך שנוי במחלוקת.
כמובן שהיה נחמד אילו זה היה רודרי. לא שחסרה לו הערכה או הכרה בעולם הכדורגל, אבל יהיה יפה לראות את הענף ואוהדיו מצדיעים למישהו שהתרומה שלו היא מעבר למספרים. בלי סטטיסטיקות שוברות שיאים, אלא פשוט מנהיג, יעיל, קר רוח. נמאס שרק הכובשים הגדולים זוכים בכל התהילה, רודרי הוא גם השלדה, גם המנוע, גם השמן וגם הנהג, לתת לו תואר אישי כמו כדור הזהב זה הכרה בכל מה שייחודי לכדורגל.
גם בלינגהאם כמובן הוא מועמד ראוי, איזה כיף יהיה אם יזכה. גם התרומה שלו הייתה הרבה מעבר לשערים ובישולים, אלא היכולת שלו להדהים את אוהדי הכדורגל עם מפגן ווינריות יוצא דופן. במשך שבועות ארוכים הוא כבש שער ניצחון אחרי שער ניצחון, כל אחד בסגנון אחר, ואין דבר שחובבי המשחק מעריכים יותר מספורטאי שמתעלה, מצליח להכריע ולמעשה מהווה את ההבדל. העובדה שהעונה הולך לו מעט קשה יותר, רק ממחישה באיזה זון נדיר הוא היה.
אבל על פי כל ההערכות הזוכה יהיה ויניסיוס, האהוב והשנוא. אומנם הביצועים האחרונים לא ישפיעו על ההצבעה, אבל כל כך סמלי אם הוא יזכה אחרי השלושער המופלא שלו מול דורטמונד בליגת האלופות, שבו המחיש את הייחודיות שלו ושל ריאל מדריד, את ההילה של הברנבאו, את היכולת לשבור יריבות, לכבוש במתפרצות גם כשהיא מחזיקה בכדור, ובכלל, שילוב קטלני של יעילות וכישרון, הפכפכות, ובמקביל תחושת עוצמה מיסטית, שממלאת את המשחק בקסם ופליאה ונותנת לו עומק רגשי.
במובן הזה, ויניסיוס הוא לא מדרידיסטה קלאסי. הוא נטול קלאס. הוא פרובוקטור, מעצבן את היריבים, מדבר בלי הפסקה. הוא עושה תנועות לקהל, מלהיט את האווירה, מתגרה. מייצר את הלהבות ומושך את האש. היריבים מתעבים אותו, אפשר להרגיש בזה. בכדורגל בספרד יש בעיית גזענות מסורתית, אבל זה לא מקרי שוויניסיוס הוא הקורבן הראשי, ולא שחורים אחרים.
יש בו משהו פראי. לפרקים מלוכלך, מתלהם, דחף להסתבך בצרות. נטייה לריב, להיקלע לעימותים מיותרים, לקחת הכל אישי, יכולת מינימלית להבליג או לשמור על קור רוח. זה לא שהוא לא שחקן שמשמש דוגמה לילדים, אלא להיפך: הוא משמש דוגמה לאיך לא להתנהג. הוא דוגמה למישהו שלא מנצל את הפוטנציאל שלו בגלל הסחות דעת.
ואז, כשנדמה שהוא נעלם, דועך, מסתבך או מאבד ריכוז, הוא מספק הברקה מכריעה. בגמר האלופות, בחצי מול באיירן, בסופרקופה מול בארסה. והשערים והבישולים לא מצליחים להשכיח את כל הבעיות, אלא שוב, להיפך, רק מדגישים את הצד האפל שלו, הבעייתי, הילדותי. הנוטה להיעלב, לנקום, לצבוט ולעקוץ.
אבל לשם זה התכנסנו. בשביל האקשן, הסיפור, החוויה. משחקים בין מועדוני על, והוא לפעמים הדבר היחיד שמעניין. תהייה לאן הסיפור יילך הפעם, לאיזה כיוון הוא ייסחף. תעברו על רשימת הזוכים ושלושת המועמדים האחרונים לכדור הזהב בעשורים האחרונים, כולם מצוינים וחזקים, מצליחנים וכישרוניים. מעטים המקרים בהם שחקן שהוא כולו רגש מתפרץ מצליח להשתחל לצמרת. ויניסיוס הוא הכדורגל: חבילה שלמה ומורכבת של ניגודים, כל מה שיפה ומעצבן.
מה דעתך על הכתבה?