הכדורגל חזר בעידן הפוסט "קורנולה" (קורונה), יש אלוהים – אבל אין קהל במקום גרעינים, חלב סויה וגרנולה. ועם הגרמנים והבונדסליגה המסחררת, הדרבי המרתק בין בורוסיה דורטמונד ושאלקה אכן היה משחק מהנה ורב כיבושים, כשהצהוב-שחור שולט בעיר ובענק. כשמדברים על כיבוש בעידן המקצועני אפשר לסמוך על הגרמנים שיעשו זאת ראשונים ולא צריך את פולין ו"לבנגולסקי" (רוברט לבנדובסקי) כשיש לך את המפלצת הנורבגית החייזר שחזר: ארלינג הולאנד. בעיניי הוא הרונאלדו הבא – שילוב של כריסטיאנו רונאלדו הפורטוגזי ורונאלדו נזאריו "השמן" מברזיל.
בואו נדבר על רגע השיא בכל משחק – חגיגת השערים. זה לגמרי מרגיש טמטום במשחק מלא אמוציות – דרבי מיוזע ומלא מגע ואי שמירת מרחק – שאחרי כיבוש השערים המרהיבים, החגיגות הספונטניות סורסו ובמקומן פוצחים השחקנים במופע מרפקים פתטי שמבייש אפילו את המופע המשולש בבית הנשיא: ריבלין, ביבי וגנץ.
הבטיחו לנו קהל מקרטון ביציעים אבל קיבלנו 80 אלף מושבים מיותמים וסאונד של מאמנים צווחניים כמו בליגה הנמוכות או אפילו ליגות הילדים. עוד שבועיים הליגה שלנו יוצאת לדרך, אולי לא מקצוענית ובלי קהל מקרטון ביציע. אבל עם 22 דמויות מטרה מקרטון על כר הדשא ושחקנים כמו אלירן עטר ואיתי שכטר ש"תנועת הסתרת הפה" המפורסמת כשהם פולטים קללה עסיסית בירידה לספסל משרתת לא רע את מדיניות המסיכה בעידן הפוסט מגפה!
רצוי לסיים בנימה מפויסת, אז אני מודה שהתגעגעתי, מודה שאפילו השתגעתי, אחרי חודשיים של חוסר מעש וגילוי רוחני של אלוהים שהראה לי את הדברים החשובים לי בעולם, (זהירות, קלישאה למען שלום בית). התגעגעתי גם לאלוהי הכדורגל. התגעגעתי להצטלבות על קו הקרן, או קריאת שמע של שכטר עם סיום הבצורת. התגעגעתי לאלוהיי הכדורגל שעשה לדרבי חוקים משלו (למרות שהניצחון של דורטמונד על שאלקה היה צפוי). יש אפילו שמשפחת סלוצקי תשקול לסלוח לאנגלה על זה שהגרמנים עושים הכל מדויק, בתנאי שתספק לנו אסקפיזם ראוי לצפייה.
מה דעתך על הכתבה?