הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-36 התארח בני לם, בעבר קשר מכבי נתניה, מאמן מכבי נתניה, מכבי והפועל פתח תקוה והיום מנהלה המקצועי של מחלקת הנוער במכבי נתניה.
צפו בפרק ה-36 של "מחצית בשכונה"
לם חזר אל תחילת הדרך בעונות האליפות של מכבי נתניה, דיבר על המשפחתיות שאפיינה את הקבוצות של מכבי נתניה, מה שכנע אותו לעבור ממחלקת נוער לאימון קבוצה בוגרת בגיל 60 פלוס, והודה כי טעה כשהחליט להתפטר מאימון מכבי נתניה. לם גם מגלה איך נולדה בעיטת הפאלש שהפכה לסימן ההיכר שלו.
על ה"קשר" לפיליפ לאם והשורשים: "אומרים שיש איזה קשר, אומרים משהו עם הסבא שלו, בקטע של גרמניה. להגיד לך שנפגשנו? לא. לא התראינו, לא מכיר. אני רומני, אבא רומני, אמא טריפולטאית, אז קשה לי להאמין שיש באמת קרבה, אבל זה סיפור שרץ".
על העלייה לבוגרים והמשחק הראשון: "בעונת 1977/78, לקראת סוף העונה, שמוליק פרלמן ז"ל התחיל להעלות אותי לבוגרים. הגיע המשחק מול מכבי יפו בנתניה, ואני זוכר את הכול. הם הובילו 0-1, בדקה 55 גדי מכנס השווה בפנדל. אריה ביתן בשער של יפו נתן הצגה, וגם מוצי ליאון נתן הצגה. בדקה 85 המאמן אומר לי ‘בני, קום'".
על ההבדל בין התקופות והעלייה שלו מהספסל: "הוא לא היה צריך להגיד ‘קום' כמו היום. היום אתה אומר לילד 'קום', עד שהוא קושר את הנעליים והגרביים נגמר המשחק. אז הייתי מוכן. נכנסתי, ובדקה 88 שמתי גול עם רגל שמאל, שבכלל לא הייתה לי רגל שמאל. הדבקתי את הכדור בחיבור, 1-2".
על חולצה מספר 10 וההיררכיה: "אלברט גזל לא שיחק והוא עם חולצה מספר 10. אני אתן לך סקופ קטן, אני רציתי את העשר. אלברט לקח את החולצה ועלה איתה לטריבונה שאף אחד לא ייקח את המספר. בסוף הייתי עם 14. ככה זה היה — היררכיה, כבוד".
על הרגע שאחרי הגול והקהל שחיכה לו בחוץ: "אחרי המשחק הכניסו אותי לחדר הלבשה, ואני רואה קהל של נתניה מחכה. אני רוצה לצאת אליהם. אז היה הקפטן, ישראל חג'ג', שהיה אחראי על הצעירים. אני אומר לו ‘אני רוצה לצאת'. הוא אומר לי ‘חכה, לאן אתה הולך? אתה לא יוצא'. אני מחכה ואומר לו ‘הקהל ילך', והוא אומר לי ‘חכה, אנחנו נצא'. זו הייתה תקופה אחרת, ידעו לשמור על צעירים".
על החיים בין נוער לבוגרים והדרך הארוכה: "אחרי חודש, עוד משחק, חסרים שחקנים בבוגרים, משחק נגד שמשון תל אביב, 17 אלף איש בבלומפילד, אני פותח בהרכב, מבקיע 0:1. אני זוכר אפילו כותרות. ואז שבוע אחרי זה? חוזר לנוער. ככה היה התהליך. עד שאתה באמת נהיה שחקן".
על השושלת של נתניה והחיבור האנושי: "רוב השחקנים היו תושבי המקום. גדלנו במחלקת הנוער, גדלנו חברים. כל יום שישי לפני משחק היינו מתארחים אצל שחקן אחר, היינו ביחד. אם היו סוגרים לי עם סרט את העיניים — הייתי יודע איפה כל אחד עומד. הייתה חדווה, הייתה שמחה".
על סגנון המשחק והאמונה שתמיד יבוא עוד שער: "זה היה כדורגל שכשהיינו מבקיעים שער, היינו הולכים להוציא את הכדור מהרשת ולשים עוד אחד. לא לשמור. תמיד עוד אחד. זו הייתה קבוצה של התקפה".
על איכות טכנית בלי "מושגים מודרניים": "ידענו לשחק כדורגל. טכניקה טובה. הרמנו את הראש, ידענו עקיפות, עשינו שניים על אחד, הכנסנו כדור. היו הרבה שחקנים ברחבה כל הזמן. לא קראו לזה אז בילד-אפ ולחץ, זה פשוט היה כדורגל".
על איך נולדה בעיטת ה"פאלש" והפכה לסימן ההיכר שלו: "הפאלש נולד בכלל במקרה. יענקלה גרונדמן זיכרונו לברכה אימן אותנו, וכבר היה לו קשה לבעוט מרחוק, אז הוא התחיל לבעוט חיצון קטן, ימין ושמאל, סתם בשביל הכיף. הוא היה צוחק ואומר ‘תראה מה אני עושה להם'. זה נכנס לי לראש. ואז הגיע משחק מול הפועל תל אביב בנתניה. קרן מאזור הטניס, אני מעמיד את הכדור, בהתחלה פחדתי וחשבתי לבעוט רגיל. חזרתי בי ואמרתי לעצמי: 'בני, לך על החיצון'. בעטתי עם החיצון, הכדור פגע בראש של עודד מכנס, הסתובב ונכנס. מהרגע הזה זה נדבק".
על פיתוח הפאלש, התחכום והיתרון הפסיכולוגי מול שוערים: "מאותו רגע התחלתי להתאמן על זה ברצינות. כל קרן, כל פנדל, כל כדור חופשי – חיצון. מ-20, 25 מטר, מהצדדים, מכל זווית. הייתי עומד על הכדור, מביא שחקן לידי כאילו אני מרים, מתכופף לסדר גרב או כדור, והשוער לא יודע אם אני בועט או מרים. ברגע שהוא מהסס חצי שנייה – זה מספיק. הדביקו לי את הפאלש וזה מה שזוכרים, אבל זה לא היה טריק. זה היה כלי, וזה גם נתן לנו יתרון גדול כקבוצה התקפית".
על תחושת ה"פריפריה" והקיפוח: "נתניה תמיד נחשבה לפריפריה, למרות שהיא קרובה לתל אביב. וברור שהרגשנו מקופחים. אתה רואה שחקן כמו עודד מכנס מבקיע אצלנו, ופתאום בנבחרת הוא מתקשה או לא מוזמן. זה היה מתסכל".
הסיבה שקשה לנתניה לבלוט בנבחרת למרות קבוצה חזקה: "בסוף בנבחרת אתה מסתכל מה שחקן יכול לתת לך שם. לפעמים בקבוצה אתה מצוין כי אתה בתוך מערכת, ובנבחרת זה אחרת. גם היום יש שחקנים טובים בליגה שלהם שלא מצליחים להגיע לנבחרת. אנחנו גם זכינו באינטרטוטו והגענו לשחק נגד קבוצות טובות בחו"ל, ושיחקנו מצוין. כקבוצה היינו מצוינים. לפעמים להגיע לאזור הנבחרת היה יותר קשה".
על תחילת ההתפרקות כששחקנים "יצאו החוצה": "מספיק ששניים או שלושה שחקנים יוצאים החוצה – זה כבר משהו אחר. הכימיה משתנה. התלכיד שלנו היה כולם ביחד. כששניים-שלושה פתאום יוצאים ונכנסים אחרים -קורה משהו. זאת אומרת, זו הייתה שושלת".
על הכסף שנכנס והתחלת הדרישות לחוזים: "פתאום ברגע שמוטל'ה שפיגלר הגיע וקרא לך ‘פלטיני', ולעודד מכנס ‘רומיניגה', פתאום הבנו שאפשר להגיע עם עורך דין ולהגיד ‘אני רוצה חוזה'. ואז התחילה הבעיה. זה כבר לא רק משחק. פתאום מבינים שיש דרישות, רוצים לעזוב, רוצים יותר, ופה לא הייתה יכולת להחזיק את כולם".
על הטורניר עם פריז סן ז'רמן והבחירה להישאר: "היה לי טורניר עם פריז סן ז'רמן, בוטאפוגו ונבחרת רומניה. אני אישית נתתי משחקים מדהימים. דיברו עליי. אבל לעזוב את אמא שלי אז? לעזוב את נתניה? לא חשבנו על זה".
על המעבר להפועל אשדוד והחיבוק שקיבל שם: "בסוף עברתי לאשדוד והרווחתי פי שניים יותר. באשדוד הרגשתי משהו שלא היה לי. פתאום אתה מרגיש שמחבקים אותך. דרבי ראשון, לא אשכח אותו בחיים. היו על הגגות, עמדו בחוץ, רחוב רוגוזין היה מפוצץ. זה היה כיף גדול להרגיש קהל כזה".
על התקווה לראות את הכדורגל באשדוד במקום יותר טוב: "חבל לאן זה הגיע, כי יש שם מתקנים, מגרשים, ילדים מוכשרים וקבוצות מצוינות. הייתי מצפה לראות את אשדוד במקומות אפילו יותר גדולים".
על הסיבה שלא רצה לאמן בוגרים בתחילת קריירת האימון: "בהתחלה לא חשבתי בכלל להיות מאמן בוגרים. עבדתי עשר שנים בטוברוק כמנהל מקצועי, מאמן, אפסנאי, הכל, מה שאתה רוצה לקרוא לזה. אפילו רצו אותי לקבוצות בוגרות בהתחלה כעוזר, אבל החביאו את זה ממני, לא נתנו לזה להגיע".
על ההצעה לחזור לנתניה וההחלטה לשנות כיוון: "כשהגעתי למחלקות נוער במכבי נתניה וגם אחרי זה, לא רציתי בוגרים. ואז אייל סגל שולח לי הודעה: ‘בני, זה הזמן שלך, בוא, חזור הביתה'. אני אומר לו תודה, לא רוצה. ואז התחילו לחצים מהבית ומהסביבה, ואמרתי לעצמי: כשבאמת רוצים אותך — לך".
על מה שעשה עם נתניה בחצי עונה והחיבור לקהל: "אני יכול להגיד לך שבחצי עונה מה שעשינו – היו ממלאים את האצטדיון, פתאום קיר צהוב, הצגות מול באר שבע ומכבי חיפה, וכדורגל ברמה גבוהה. זה היה משהו מיוחד".
על עזיבת מכבי נתניה וההודאה בטעות: "השנה השנייה התחילה לא טוב. מכבי נתניה בשבילי זה הכול, זה הבית שלי, הרגש עובד. התחילו קללות, קשקושים, ופתאום אמרתי שאולי הבעיה בי. החלטתי לעזוב. אני אומר לך – עשיתי טעות, כי הפעלתי רגש. אלמוג כהן אמר לי ‘אל תלך, נחזק, נסדר', ואני לא רציתי לשמוע. ניתקתי את הטלפון".
על התחנות הבאות והגישה של "כבוד לפני הכול": "אחרי זה הלכתי למכבי פתח תקווה והצלחנו לעלות ליגה. התחלנו טוב, היינו מקום ראשון או שני, ואז הייתה הפסקה בגלל המלחמה. המשכתי עם אימונים קשים, רציתי שנהיה מוכנים, יכול להיות שהעומס שהכנסתי היה קצת יותר מדי. התחילו הפסדים, ואני אחד שהכבוד אצלי זה בסיס. באתי כמו גבר, לחצנו ידיים, אמרתי – לא ממשיך".
על ההחלטה ללכת להפועל פתח תקוה והחרטה: "אחר כך הגיע הקטע של הפועל פתח תקוה. בהתחלה לא רציתי, כי ראיתי שזה כבר אבוד, קשה לחזק, קשה להביא שחקנים. בסוף הלכתי. בדיעבד אני חושב שעשיתי טעות, אבל לפעמים אתה נכנס למשהו בתקווה שתצליח לשנות".
על החזרה למחלקת הנוער בנתניה: "בסוף הייתה לי שיחה עם אייל סגל ואמרתי לו שאני רוצה לחזור הביתה, 'תן לי את מחלקת הנוער'. הוא נתן לי, ואני פה עד עכשיו, מנהל מקצועי".
על טוברוק, הכישרונות והסירוב לבחור "אחד הכי טוב": "עברו שם כמויות. אני לא יכול להגיד לך מי הכי טוב כי אני אעשה עוול לכולם. אלמוג כהן, אייל גולסה, שלומי ארביטמן, שמעון אבוחצירה, ועוד מלא. אנשים היו שואלים ‘מתי הקבוצה של אייל (גולסה) משחקת'".
על הסיפור עם אלמוג כהן והאמונה בו: "אלמוג כהן – העליתי אותו מהנערים לנוער. היינו במחנה בקפריסין והוא לא פתח בהרכב. היה לחץ לקחת אותו, ואני אמרתי: תיזהרו, זה שחקן שיגיע רחוק".
על העבודה עם הנוער של מכבי חיפה והפער העצום בארגון: "בטוברוק הייתי הכול, מאמן, מנכ"ל, מנהל מקצועי, אפסנאי. בחיפה אתה יושב עם שישה-שבעה אנשי צוות, וכל אחד יודע את העבודה שלו. לקח לי זמן ללמוד לעבוד בצוות. עשינו שנתיים יפות, זכינו באליפות, והרבה שחקנים הגיעו לקבוצה הבוגרת. זה הדבר הכי חשוב".
על אייל סגל וההסתכלות על "הכוס המלאה": "אייל סגל הוא נכס למכבי נתניה. הוא לקח אותם מפירוק, הם היו יכולים להיות בליגה ג', והוא הביא אותם למקומות יפים וגבוהים. עם התקציב שלו הוא עשה דברים נפלאים. להגיד לו תודה. נכון, לא הביא תואר, אבל היום זה קשה. 42 שנה בלי תואר זה הרבה, אבל צריך להסתכל על הכוס המלאה. בסוף אליפויות זה כסף. גביע זה לפעמים הגרלות וניצול הזדמנויות, אבל אליפות – זה כסף".
על מכירת דניאל דאפה והסיבה שנמכר להפועל תל אביב ולא לחו"ל: "בקטע של מכירת שחקנים, עם דניאל דאפה – אם לא מוכרים אותו, הוא יוצא לחו"ל בחצי מחיר ממה שקיבלת. הייתה שמועה שהוא רוצה לצאת. אז אתה צריך להחליט: למכור להפועל תל אביב במחיר כזה, או לתת אותו לחו"ל בפחות. אני חושב שנתניה עשו עסקה טובה מאוד. בכסף הזה הביאו עוד שני זרים, שחקנים מעולים שעזרו לקבוצה הבוגרת".
על למה מאמנים בנתניה "נופלים" אחרי עונה טובה: "כשאתה מסיים מצוין שנה אחורה, אתה חושב שזה מובן מאליו שזה ימשיך. ואז פתאום יש דעיכה קטנה באימון, דעיכה בשחקנים, מין זלזול קטן, כי ‘זה כבר רץ'. וזה לא נכון. צריך לעבוד יותר רציני, לדפוק על הברזל בעודו חם. לפעמים זו גם בחירה לא נכונה של זרים, והקהל לוחץ, ואז זה מתגלגל".
על יוסי אבוקסיס ששרד תקופות קשות: "יוסי קודם כל איש נפלא. תמיד חיבבתי אותו, אנחנו ביחסים מצוינים. יוסי איש ממולח, עם ניסיון אדיר. הוא לא רצה שחקנים שיביאו לו, הוא רצה את מה שהוא רוצה, עמד על שלו. מבפנים לא תמיד אהבו את זה, התקשורת כבר הוציאה אותו החוצה, והוא נשאר עם הקו שלו. ברוך השם זה הסתדר, והיום תענוג לראות את מכבי נתניה משחקת כדורגל".
על הלחץ כאבא למאמן – אדם לם – וההנאה מהפועל כפר סבא: "לא ידעתי עד כמה זה מלחיץ שהבן שלי מאמן. אני בא, יושב, לא יודע אם ללכת למשחק או לראות בטלוויזיה. אבל אני פשוט נהנה לראות את כפר סבא – חבורה של ילדים צעירים שמשחקת כדורגל. כל הזמן אמרו לאומית זה ‘בום בום', ונהנים. הילדים נהנים, מרגישים שמסתכלים עליהם מקבוצות אחרות, וזה יפה".
מה דעתך על הכתבה?