הפודקסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-38 התארח אביבי זוהר, ששיחק בלא מעט קבוצות בקריירה שלו. הוא האח הצעיר של איציק זוהר, ובעלה של אמו של סתיו טוריאל, כוכב הפועל ת"א, אבל הוא בעיקר מזוהה עם קבוצת נעוריו, מכבי יפו, איתה היה בשני גלגולים וארבע קדנציות.
אביבי חוזר לתחילת הדרך במכבי יפו, סוד הבעיטות החופשיות המשותף לו ולאחיו ("אחד הבועטים הטובים בעולם בזמנו"), השער מהקרן באצטדיון וומבלי מול נערי אנגליה, התקופות במכבי יפו ("קיבלנו רק 3 משכורות כל העונה"), לפני הפירוק ואחרי ההקמה מחדש, כולל משחק הפרישה הסופי והמפואר שהתקיים באצטדיון בלומפילד לעיני קרוב ל-10,000 איש. אביבי חוזר לכל הקבוצות שלו, נהנה מכל רגע ומדבר על "היורש", בנה של בת זוגתו, סתיו טוריאל, ונותן לו עצת זהב לקראת חלון ההעברות של ינואר.
על הילדות במעברת בת ים והקשר הראשון לכדורגל: "מעברת בת ים, כמו שזה נשמע – בצריפים. עזבנו את המעברה כשאיציק היה בן 14 ואני בן 12. גרנו בצריף, ממש קרוב למגרש הישן של הפועל בת ים. סבתא שלי ז"ל הייתה גרה צמוד למגרש, ולפני שבת ולפני המשחקים שהיינו נוסעים למכבי יפו היינו באים אליה… מסיימים אימון במכבי יפו והיינו נכנסים למגרש של בת ים – אז היו הפועל בת ים, בית"ר בת ים, מכבי בת ים. אבל להפועל בת ים הגדולה לא נחשפנו, כי באותם זמנים מכבי יפו הייתה קבוצה מהבכירות בליגה אחרי הפועל תל אביב ומכבי תל אביב".
צפו בריאיון עם אביבי זוהר ב"מחצית בשכונה"
למה דווקא מכבי יפו ומה היה מיוחד בילדים של אז: "זה התחיל כי אבא שלנו אמר שנשחק במכבי יפו ולא בבת ים ליד הבית. מגיל שש בערך הגעתי לאימון ראשון. למחרת הבאתי את איציק, עוד היה לו גבס ביד… ביקשו מאיתנו תעודת לידה ושתי תמונות, ככה זה היה. לקחו אותנו מהמעברה בבת ים למשחקים בשבת ומחזירים אותנו. זה היה טבעי – מכבי יפו אז הייתה 'הקבוצה השלישית במרכז', עם מחלקת נוער חזקה והישגים".
על איציק זוהר, בועטי החופשיות הטובים ביותר וה"סוד" של האימונים: "כולם מכירים את איציק, ולדעתי בצורה הכי אובייקטיבית שיש, הוא היה מהבועטים הטובים בעולם בזמנו – מספר אחד בהבקעת שערים במצבים נייחים. אבל הרבה לא יודעים, או שכחו, שגם אני בעטתי כדורים חופשיים לא פחות יפה ממנו. היו באצטדיון ביפו משבצות כאלה שהיינו צריכים לכוון אליהם. הכדורגל היה אחר לגמרי. איציק עשה את זה בקבוצות הגדולות ובנבחרת, ואני יותר בליגה השנייה, אבל מבחינת מספרים – היו לי המון שערים בבעיטות חופשיות. ההבדל? לאיציק הייתה יותר עוצמה בבעיטה. אני הייתי אולי פחות עוצמתי – אבל מדויק".
על הוויכוח מי הבועט הכי גדול בארץ והשם שמעט מכירים: "יש ויכוח – יש כאלה שאומרים שאיציק הוא הבועט החופשי הכי טוב שהיה בישראל. היו גם משה סיני, אורי מלמיליאן, רמי אבולבן… אבל לדעתי איציק הוא הטוב ביותר שהיה לנו בארץ, ומהטובים בעולם".
על הסיבה שאיציק זוהר לא קיבל את הנוסטלגיה שמקבלים אחרים: "כי לאיציק לא הייתה יציבות לאורך הקריירה. אייל ברקוביץ' ידע מה הוא רוצה, היה נחוש ומיצה 70-90 אחוז מהכישרון שלו. איציק, לדעתי, מיצה אולי 30-40 אחוז מהפוטנציאל שלו. זה לא מוריד ממנו: גם אייל עצמו אמר שהשחקן היחיד שיותר טוב ממנו זה איציק זוהר. מבחינת מכלול כישרון כדורגל – איציק היה ברמה הכי גבוהה שהייתה פה".
על השער בוומבלי: "הפעם הראשונה שהתגליתי הייתה בוומבלי – משחק נבחרת הנערים נגד אנגליה, אוגוסט 1988. זה היה לפני ליברפול-ווימבלדון בגביע הצדקה. פתחנו טוב, היציעים התחילו להתמלא תוך כדי. גיא יצחק עשה מבצע, הכשילו אותו בערך עשרים מטר מהשער. בעטתי חופשית, השוער לקח לי כדור 'משהו לא נורמלי' מהחיבורים לקרן – ומהקרן הזו הכדור נכנס. פגע בשוער ונכנס לשער שלו. הם השוו לקראת הסוף, נגמר 1:1. חזרנו לארץ, ופתאום אני רואה את עצמי בשער של המוספים – 'אביבי זוהר, שער בוומבלי', עוד לפני גיל 16. זה דבר שאי אפשר לשכוח".
על היחסים בבית והחיים בצילו של איציק – בלי קנאה, עם ביטחון: "איציק מגיל קטן היה מיועד להיות כוכב והפך לכוכב. אין קנאה בבית, באמת שלא. הוא תמיד היה יותר מוחצן ואני יותר מופנם, אבל תמיד היה לי ביטחון עצמי במה שאני עושה. לאורך הקריירה תמיד משווים אותך לאח הגדול – זה אף פעם לא הפריע לי ולא תסכל אותי. אני עשיתי קריירה לא רעה בכלל. זה כן נתן דרייב להבין שאני צריך להתקדם ולצאת למקומות אחרים ברגע שתהיה הזדמנות".
על המעבר בגיל 19 וחצי למכבי פתח תקוה, "עסקה ראשונה של עמוס לוזון": "עזבתי את יפו בגיל 19 וחצי למכבי פתח תקוה. עוד הייתי חייל. עופר דיגמי עבר לפניי, עברנו ביחד. שיחקתי שם עם רן בן שמעון, גיא יצחק, אבי פיטוסי… שאלת כמה שילמה מכבי פ"ת למכבי יפו? בזמנו 100 אלף דולר, בשנת 1992. אני זוכר את עמוס לוזון צעיר, בתחילת הדרך, נוסעים באוטו אחרי המשא ומתן מול אבא שלי, והוא מתקשר לאשתו: 'זהו, סגרנו את העסקה של אביבי'. לדעתי זו הייתה אחת העסקאות הראשונות שהוא עשה".
על הפועל חיפה, ההישארות הדרמטית והקרן בדקה ה-93: "רובי שפירא ז"ל רכש אותי כדי להישאר בליגה. באתי באמצע עונה. היה משחק נגד הפועל כפר סבא בקריית אליעזר – תיקו היינו יורדים. הובלנו 2:3, ואז בדקה ה-93 הרמתי קרן… זה נחשב גול עצמי כי מישהו נגח, אבל הכדור היה שלי. קיבלתי בחצי, נכנסתי ימינה, הרמתי בשמאל, והישאם זועבי בא עם הראש – 3:4. ניצחנו, הגענו למבחנים מול שמשון, עברנו אותם ונשארנו בליגה".
על העונה עם דרור קשטן והבחירה לא להיות "כינור שני": "עונה אחרי זה הגיע דרור קשטן ז"ל עם כל הרכש והשמות, ובגדול הוא נתן קרדיט לאחרים שהיו יותר בתפקיד שלי. זו הייתה נקודת מפנה. לאורך כל הקריירה שלי לעולם לא הסכמתי להיות כינור שני – זה באישיות שלי. העדפתי ללכת לקבוצה פחות טובה, העיקר לשחק ולהיות כינור ראשון. היום בכדורגל של היום זה אולי עובד אחרת, אבל אז זה היה אני".
על החזרה ליפו, הירידה וההתפרקות: "חזרתי למכבי יפו בעונה שהיא הייתה בליגה הבכירה, ירדנו ליגה, והיו לי גם גולים בבעיטות חופשיות. ההתנהלות לא השתנתה בהשוואה לעונה שעזבתי – אותן בעיות. הרגשנו שיפו לא תשרוד ככה עוד הרבה זמן. לא ידעתי שתהיה התפרקות כזו, אבל זה היה ברור שזה לא יכול להמשיך. בעונה אחת קיבלנו אולי שלוש משכורות כל העונה ועדיין היינו בתמונה מקצועית. אחר כך, עם קבוצה יותר צעירה, סיימתי כמלך השערים בליגה הלאומית עם 21. עונה לאחר מכן עלינו ליגה בצורה מדהימה – זו הייתה 'שירת הברבור'".
על הכסף, המעבר לבאר שבע וה"שער האחרון של מכבי יפו": "פתחתי עונה בליגה הבכירה עם יפו, אבל למה הלכתי להפועל באר שבע? כסף. הבנו שאין מה לעשות. גילי לנדאו אימן והציע חוזה גבוה – והלכתי. גילי לנדאו הוא אחד מאנשי המקצוע הכי טובים שיש, מהראשונים שהבינו מנטליות ופסיכולוגיה של מאמן. אנחנו חברים עד היום. בעונה איתם היינו בצמרת אבל לא עלינו. אחר כך חזרתי ליפו, התחלנו עונה פנטסטית עם אלי לוי (המאמן) כשחקן, איציק לוי, אלי מחפוד היה מאמן. ניצחנו משחק ראשון נגד צפרירים ואני הבקעתי – זה היה השער האחרון של מכבי יפו לפני ההתפרקות. ואז הקבוצה התפרקה לכמה שנים".
על הפרישה בגיל 30 והמעבר לחיים אחרים: "היו תקופות שאתה רודף אחרי כסף, וגם זה פחות כסף. שנתיים לפני הרווחתי סכומים אדירים, ופתאום מציעים סכומים שפחות מתאימים וראויים. אז אמרתי לעצמי: עדיף לפרוש ולהיות חובב מאשר להמשיך ככה. יצאתי מהכדורגל לארבע-חמש שנים, ניסיתי דברים אחרים ולא הצלחתי – ואז חזרתי לגלגול החדש של מכבי יפו".
על מכבי יפו החדשה בליגה ג', מקצוענות, קהל והתחושה ש"אי אפשר לא לעלות": "כשחזרנו זה היה חורבן, לא היה כלום. אבל פתאום ראיתי את הרצון והאהבה של כולם, והבנתי שזה הולך להתפתח. ליגה ג' אמנם נשמעת שכונה, אבל אצלנו זה היה ארבעה אימונים בשבוע, פיזיותרפיסט, ציוד. זו הייתה חוויה, כל משחק. סיימתי עונה עם 37 שערים, 2,000-3,000 אוהדים בכל משחק. ידעתי שאין תיאוריה שאנחנו לא עולים – אסור לנו לפספס".
על משחק הגביע מול בני שפי יהוד, המחצית שהדליקה אותו והמהפך: "היה לנו גמר גביע המחוז מול בני יהוד, אבי לוזון הוזמן כאורח, הגיעו מההתאחדות, משפחות, מגרש מפוצץ – יום חג. ירדנו למחצית בפיגור 1:0, הם שיחקו חזק. ואתה רואה ילדים, משפחות, 3,000 אוהדים – ואמרתי לשחקנים: 'אין מצב, גם אם בסוף המשחק הזה לא יסתיים – אין מצב שאנחנו יורדים פה בהפסד'. בסוף ניצחנו 1:2, הבקעתי שני שערים – אחד בפנדל ואחד ברגל שמאל. לקחנו את הגביע של ליגה ג', אבל החגיגה והתקשורת נתנו למכבי יפו את ההמשך שלה".
על משחק העלייה שהפך למשחק הפרישה שלו וטקס שלא שוכחים: "בסיום העונה עשו משחק הכתרה בבלומפילד לעיני כמעט עשרת אלפים איש – בליגה ג'. זה היה גם משחק העלייה וגם משחק הפרישה שלי, עם טקס. כל מי שאירגן – ההנהלה, האוהדים, בר כהן שהקבוצה החדשה הייתה הרעיון שלו, אלי קאליש, אילן אלפסי ועוד המון – עשו הכל מאהבה. בדקה 85 ביקשתי חילוף, כל הקהל על הרגליים. אם זכיתי לקבל כזה כבוד ממכבי יפו ולסיים ככה – זה היה שווה את כל השנים. הרגע הזה, משחק העלייה-פרישה, זה רגע שאני לוקח איתי עד הסוף".
על סתיו טוריאל, איך זיהה אותו בגיל 15 ומה ראה בו: "אני מכיר את סתיו בערך מגיל 15. הכרתי את קרן דרך סאן, אח של סתיו, ואז היא אמרה לי שיש עוד ילד שמשחק בהפועל תל אביב. ראיתי שהוא כמעט לא משחק, הלכתי לראות אותו – ודווקא הבנתי שיש שם פוטנציאל להיות כוכב גדול. זה לא רק יכולת מקצועית – זה DNA, יכולות מנטליות. ראיתי משחק בגביע בקריית שלום שהוא לא שיחק דקה, והוא יצא עם דמעות. אבל זה לא היה רק 'אני עצוב שלא שיחקתי' – זו הייתה אכזבה של 'אני יודע שאני יותר טוב מכולם ואני לא משחק'. את זה זיהיתי".
על המסלול שבנה איתו: יפו, אשדוד, השאלה והפריצה בהפועל: "עשינו מסלול. בהתחלה בת ים, אחר כך הבאנו אותו למכבי יפו. אחר כך אשדוד ראתה אותו, ומי שדיבר איתי היה רן בן שמעון – שיחקנו יחד במכבי פ"ת – והוא אמר לי משפט שאני אומר לסתיו כל הזמן: 'הילד הזה כוכב כדורגל, זה תלוי בו'. בהתחלה באשדוד הוא פחות שיחק, הקפיצה הייתה חדה, הייתה השאלה לכפר סבא, ואז חזרה. מי שדחף מאוד להפועל תל אביב זה חן סול – עקב אחרי מדדים, רצה אותו כבר בספטמבר, ובינואר זה הסתדר. הוא עבר ב-450 אלף שקל – היום זה נשמע מצחיק, אז זה לא היה מצחיק".
על האופי של טוריאל והאהבה למשחק: "מה שמזוהה איתו זה רעב. הוא נשאר אותו ילד – צניעות, רגליים על הקרקע, אבל יודע בדיוק מה הוא שווה. והוא אוהב את המשחק עצמו, לא את המסביב. יש היום הרבה ילדים שאוהבים את מה שהכדורגל נותן, אבל סתיו אוהב לשחק כדורגל. הוא מסוגל ללכת לשחק עם חברים גם כשיש לו למחרת אימון. הוא בא אלינו הביתה, רואה כדור קטן של האחיין ואומר: 'אין לי כדור קטן בבית, אני רוצה להקפיץ'. זה ברמות האלה".
על ינואר וההחלטה – להישאר בהפועל מול יציאה לחו"ל, ומה הוא היה רוצה בשבילו: "יש לו סוכן – זיו סולומוביץ' – והם מתייעצים הרבה יותר, אני פחות מעורב בחוזים. אם אתה שואל אותי מה הייתי רוצה? אני הייתי רוצה שימשיך בהפועל תל אביב. שייתנו לו חוזה ארוך, שהוא הסמל שלהם, כנף ישראלי ברמה שלו שאפשר להביא? אין לך. אבל אם תהיה הצעה באמת מעניינת – לא סתם – שתהיה שווה לו לעזוב, אז ברור שזה שיקול. אני אומר לו: אל תמהר לצאת, כי זה להתחיל שוב מההתחלה".
על שמירת השבת והכיפה שצצה לראשו: "כן, אני שומר שבת, שומר חגים, מתפלל, לומד תורה. לא היה טריגר שקרה משהו ופתאום. אני פחות אוהב לדבר על זה, יותר אוהב לעשות. עשיתי סוג של עבודת תחקיר – רציתי להוכיח לעצמי שהכול אמת. קראתי, שמעתי הרצאות, חקרתי. ברגע שהוכחתי לעצמי שהכול מאה אחוז נכון – הדרך הייתה קלה. אני לא אוהב את ההגדרות של 'חוזר בתשובה'. כל יום חוזרים בתשובה. אני מרגיש שזה מרכז החיים שלי. זה לא רק אמונה – מבחינתי זה ידע".
על סגירת המעגל עם מכבי יפו: "יפו זה חלק מחיי. כל מקום מדברים איתי על מכבי יפו. גם את סתיו הבאתי למכבי יפו, זה חלק ממנו. הבולגרים, יפו, האנשים שגדלתי איתם – זה יישאר איתי עד סוף הדרך. והרגע של בלומפילד, משחק העלייה והפרישה שלי – זה הרגע שמבחינתי היה שווה כל מה שעשיתי במכבי יפו".
מה דעתך על הכתבה?