נקודת המפנה: ההחלטה שחרצה את גורלו של צ'אבי אלונסו בריאל מדריד

זה התחיל מבטיח. אגדת מועדון אהובה חוזרת הביתה אחרי הצלחה פנומנלית בבאייר לברקוזן, קבוצה שהוא הפך ממועדון אפרורי למכונה מודרנית, חכמה ודומיננטית. צ'אבי אלונסו הגיע עם הילה של "מאמן העתיד".

כזה שמבין משחק, מבין כדורגל מודרני ובעיקר יודע מה ריאל מדריד צריכה. הוא היה שם כשחקן, הכיר את הציפיות והכיר את האנשים שאמורים היו לתמוך בו.

הפתיחה, לפחות ברמת התוצאות, הייתה טובה – 14 ניצחונות ב-15 משחקים. על הנייר אלו מספרים מצוינים, וגם כיום הם לא נופלים, ואף זהים, לפתיחה של פליק בעונתו הראשונה. אבל הבעיה לא הייתה התוצאות, אלא הדרך.

במקום להשתפר עם הזמן, ריאל הלכה אחורה. הכדורגל שהובטח לא הגיע. האינטנסיביות, הלחץ הגבוה, והאנרגיה – הופיעו רק לפרקים. בפועל, ריאל נראתה כבדה, חסרת קצב, עם הכנה פיזית שמעוררת סימני שאלה. מספר הפציעות של שחקני ההגנה היה חריג בכל קנה מידה. ה"רוק אנד רול" שנמכר לקהל בקיץ נשאר סיסמה ריקה.

ככל שהעונה התקדמה, התמונה הלכה והחמירה. ריאל החלה להזכיר יותר ויותר את השנים הרעות של קרלו אנצ'לוטי, אבל בלי האלמנטים שהצילו אז את הקבוצה – בלי אחדות, בלי שקט, ובלי תחושת ביחד. הברנבאו עוד סיפק רגעים, אבל מחוצה לו הקבוצה נראתה חסרת זהות ברורה.

נקודת המפנה הייתה דווקא הקלאסיקו הראשון. משחק שבו ריאל שלטה, ויניסיוס היה מצוין, אבל שם אלונסו קיבל החלטה אחת שחרצה את גורלו. החילוף של ויניסיוס – אישיות מורכבת במיוחד – הפך לדרמה מיותרת, והפעילה את שעון החול.

זה לא היה חילוף רגיל, אלא החלטה שחשפה נתק בין המאמן לשחקנים, מאבק סמוי על סמכות, וסדק שהלך והתרחב. הפרצוף של פלורנטינו ביציע אמר הכל. במדריד, עיר שבה דברים זזים לאט, מעמד המאמן מתערער מהר.

אחת הבעיות המרכזיות הייתה במרכז השדה. חסרה שם איכות, חסרים בו שחקנים שמסוגלים לנהל משחק. אלונסו ביקש שחקן שמכתיב קצב, שמחבר קווים, ושמבין משחק – ולא קיבל. העזיבה של מודריץ', שנה אחרי קרוס, השאירה חלל עמוק, והרכש שהגיע לא פתר אותו.

יש לריאל את השוער ואת החלוץ הטובים בעולם, שחקנים חזקים, דינמיים, ואגרסיביים – אבל כאלה שמכתיבים משחק כמעט ואין. בלי מרכז שדה שחושב, כל מערך קורס. הבנייה של הקבוצה עקומה. הפערים בין חוליות יוצר קבוצה לא מאוזנת, לא חכמה.

כשהרעשים התחילו לבעבע, אלונסו נכנס למצב הישרדות ופנה לפתרון הקל. כדורגל ישיר, כדורים ארוכים, חיפוש קבוע של אמבפה ותקווה שמשהו יקרה. זה הגיע לשיא במשחקים הגדולים, שם הקבוצה נראתה קטנה, חסרת פתרונות, בלי אומץ, ובלי יכולת לצאת עם הכדור מהלחץ. אלונסו הבין שהוא מאבד שליטה, הוא ראה את הסוף מתקרב וניסה להרוויח זמן.

בתוך כל זה, חדר ההלבשה החל להיסדק: יחסים מתוחים עם ויניסיוס, חוסר כימיה עם חלק מהצעירים, וקבוצה שהלכה והתחלקה למחנות. מאמן מאוד מעורב, מאוד טקטי, שנכנס לפרטים הקטנים, פגש סגל שלא הורגל לכך. בלי גב חזק מלמעלה, המשבר הכי קטן הפך לכאוס.

ובריאל מדריד אין סבלנות. המועדון הזה לא מחכה לתהליכים, בטח לא כשהיכולת הולכת אחורה. צ'אבי אלונסו לא נכשל כי הוא מאמן רע, הוא נכשל כי ניסה להיות מאמן מודרני במקום שעדיין מתנהל לפי קודי ניהול ישנים.

ההפסד בגמר הסופרקופה היה מינימלי על הנייר, אבל הפערים נראו גדולים מתמיד. עידן צ'אבי נגמר מהר מהצפוי, אך בלי שינוי כיוון אמיתי מצד ההנהלה. גם ארבלואה – שחקן עבר נוסף ומאמן מבטיח – יגיע עם חליפה, מחברת, והרבה מאוד זמן שאול.