הפודקאסט של ספורט1 "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם עלה לאוויר. בפרק ה-40 התארח סלובודן דראפיץ', ששיחק ומאמן בליגה הבכירה מאז 1988, כשהגיע לארץ מסרביה עם סבתו היהודיה, ומצא את עצמו בתוך ארבעה חודשים כשחקן מכבי נתניה נבחרת ישראל.
צפו בפרק ה-40 של "מחצית בשכונה"
דראפיץ' מספר על מכבי נתניה בנפילתה ועלייתה, על התקופה בה שימש כעוזריהם של רוני לוי במכבי חיפה ואברהם גרנט בפרטיזן בלגרד, מנתח את הדרך המשותפת עם אלי טביב וערן לוי ("הכישרון הכי גדול שאימנתי"), וחושף לראשונה את ברית המילה שעבר בגיל 24, מה שהפך אותו מסרבי חסר דת ליהודי שומר מצוות.
על ההמתנה לטלפון והרעב לחזור: "מחכה לטלפון. מאמן כדורגל זה כמו במכרז, אתה זורק את השם שלך בכל מיני מקומות, או הסוכן שלך, ואז בעלי בית מחליטים מה הם רוצים לעשות. אני רעב לעבוד, אבל הפגרה הזאת עשתה לי טוב. לימודים, להסתכל, לעבוד עם איזה אנליסט ועוד איזה מאמן שאנחנו מכינים משהו יפה, ומחפש את הרעב הזה של לחזור עוד פעם".
על דור המאמנים החדש בארץ והצורך להתחדש: "יש דור חדש של מאמנים שכיף לראות מה הם עושים. אנחנו צריכים כל הזמן להתחדש, לראות, ללמוד. יש הרבה שיטות חדשות, מעניינות. אני מסתכל גם בעולם וגם פה – כל עוד יש לך תשוקה וכל עוד יש לך רעב להצליח ולאמן, ואתה לא מאמן מיושן, אז אתה יכול לעשות עבודה כמו שצריך".
על זה שהוא לא מחזיק "עבודה בצד" והפרנסה מכדורגל בלבד: "הפרנסה שלי זה רק מכדורגל. כשאני מאמן כדורגל אני לא מתעסק עם שום דבר. עכשיו בתקופה הזאת אני לומד ואני מכין שלוש-ארבע הרצאות. עברתי כמה דברים בחיים, עברתי כמה מועדונים, עשיתי גם טעויות, למדתי מהן. אין לי פה איזה משהו אחר – כל מה שיש לי פה זה אשתי והילדים, ואנחנו עושים את זה הכול לבד, ומנסים להתפרנס".
על תחילת הדרך בישראל וה"יהדות" בתור כרטיס כניסה בתקופה בלי זרים: "באתי לפה למשפחה של סבתא שלי, והתאמנתי במכבי נתניה. הם מאוד התרשמו ממני. אמרו, אוקיי, אתה יהודי? אמרתי, לא יודע, סבתא שלי יהודייה, זה אומר משהו? אז הם בדקו ואמרו, 'אתה יהודי'. אז אמרתי, אוקיי, יהודי. זה הסיפור?".
על הזהות ביוגוסלביה ולמה שם זה בכלל לא היה עניין: "לא הרגשנו את זה ביוגוסלביה. מדינה קומוניסטית, לא מאמינים בשום דבר. אתה לא מדבר על מה אתה. שם מסתכלים על האבא, פחות על האמא. ישראל זו המדינה היחידה שמסתכלים על הצד של אמא".
על ברית המילה בגיל מאוחר והאמונה שנכנסה לחיים: "עשיתי ברית בגיל 23–24. אשתי לא הייתה יכולה להביא ילדים. אמא שלה הצדיקה אמרה, 'בני, לך תעשה ברית'. עשיתי ברית, נולד לנו ילד, וברגע הזה התפיסה שלי על בורא עולם השתנתה. אני מתפלל, הולך לבית כנסת, בשישי עם הילדים והנכדים, מרגיש טוב עם זה – ואני יהודי".
על ההופעה היחידה בנבחרת ישראל, משחק השלג ברומניה, והסיפור עם הגרביונים: "זה לא בגלל שהייתי גיבור. חורף זה חורף. כל הזמן שואלים אותי איך הייתי במשחק הזה בלי גרביון ובלי כפפות, אבל גם הרומנים שיחקו בלי גרביונים. היום אם אתה שואל אותי אם הייתי משחק בלי גרביונים בשלג – לא הייתי עושה את זה. אני כבר ישראלי לכל דבר".
על "הלם התרבות" בכדורגל הישראלי בסוף ה-80 והפער מול אירופה: "קצת הלם תרבות. לא היה אינטרנט אז, היינו רחוקים מהאירופאים. עד שקיבלתי קלטת מאירופה – יצאה הנשמה. מי שיש לו קלטת כזו, זה כאילו קלטת מזהב. היום אתה פותח ורואה אימון של פפ גווארדיולה. אז היה ערוץ אחד, לא ידעו מה קורה בחוץ".
על מכבי נתניה של פעם, למה פעם שחקנים לא היו יכולים לברוח, ומה השתנה היום: "פעם אף אחד לא היה יכול לעזוב. היית בנתניה – כל החיים היית בנתניה. לא היה חוק בוסמן. היום הכסף מדבר וזה הופך להיות ביזנס. כל שחקן – אם באה קבוצה עם כסף – הולך. ככה הכדורגל השתנה".
על רוני לוי, איתו עבד כעוזר במכבי חיפה, והמסכה שמאמן חייב לשים ביום משחק: "רוני לוי שם מסכה, בחיים הוא אחרת. שחקן רואה הכל – איך אתה הולך, איך אתה אוכל, איך אתה מדבר, איך אתה נושם. כשאתה בא למגרש אתה לא יכול להתנהג כמו בבית. אתה צריך למכור את עצמך, לשחק משחק. לפעמים גם אם לא בא לך – אתה צריך להגיד לא, צריך להגיד כן. לא וכן לפעמים יכולים להחליט על הגורל שלך בקבוצה".
על אברהם גרנט, איתו עבד בכעוזר בפרטיזן בלגרד, והגישה ההפוכה – לשמוע הכל ואז להחליט לבד: "אברהם היה שומע את כולם ומחליט בסוף לבד. הוא 24/7 עובד, גם כשהוא ישן הוא עובד. הוא יודע לעבוד עם תקשורת, יודע מי מתקשר, איך לדבר, והוא עושה הרבה שיחות אישיות עם שחקנים, עם כוכבים".
על פרטיזן בלגרד והקושי של מאמן זר שם: "להיות בפרטיזן בשבילי היה סיפור גדול, כמו ילד שמגיע ליובנטוס. אבל לא מקבלים שם בכדורגל מאמנים זרים. מאוד קשה להם לקבל מאמן זר. סוג של 'מה, הוא בא ללמד אותנו פה?'. אם זה אברהם גרנט – אז מכבדים כי הוא הגיע מצ'לסי, אבל עדיין לא קיבלו אותנו כמו שצריך. הפסד בדרבי שם זה עולם ומלואו, ומחליפים מאמנים מהר מאוד".
על בית"ר תל אביב/רמלה והבנייה מחדש בלי כסף – ואיך שי ברדה נכנס לתמונה: "אמרו שאין לנו שחקנים, צריך לבנות הכל מחדש. לא היה כסף, המשכורת הייתה כמו ליגה לאומית ואולי פחות, אבל רציתי הזדמנות. שי ברדה כל הזמן ישב לי על הראש – 'אתה חייב לחזור לאמן'. כשקיבלתי את בית"ר תל אביב, התקשרתי אליו: אתה רוצה להיות עוזר שלי? הוא אמר כן. בנינו הכל מחדש, הבאנו צעירים, שיחקנו כדורגל טוב, והגענו לפלייאוף עליון בלי תקציב כמעט".
על ההיררכיה עם שי ברדה והגישה של "שני מאמנים": "כל הזמן בינינו ידעו מי מספר 1 ומי מספר 2. השחקנים ידעו. זה היה כמו אמא ואבא – יש רק אחד שמחליט. שי מאוד ורבלי, ידע לדבר עם שחקנים, ואני פחות. הוא ידע לדבר עם ערן לוי ודיא סבע, ואני הייתי יותר מהכיוון של מזרח אירופה. ככה השלמנו אחד את השני, והיינו מסתדרים מאוד יפה".
על בית"ר ירושלים ואלי טביב – "להכיל" בעלים דומיננטי: "פתאום ביום חמישי הוא מתקשר אליך, 'למה אתה לא פותח עם אחת, שתיים, שלוש?'. הוא קם בשעות לא נכונות, כי הוא במיאמי, לפעמים הוא מתקשר באמצע אימון. אתה צריך לדעת להכיל אותו. לשמוע אותו. הוא שואל, הוא מתערב, הוא רוצה לדעת. אתה מאמן – אתה רוצה לעבוד, אבל אתה צריך להסתדר עם זה".
על הקו האדום שבגללו עזב את טביב: "אלי טביב אמר, 'אני רוצה להמשיך איתך, ואני לא רוצה את העוזר שלך'. אמרתי לו, אם שי הולך הביתה – גם אני הולך הביתה. באותו רגע עזבנו".
על ההחלטה ללכת למכבי נתניה במינוס תשע נקודות ולמה זו הייתה "ההחלטה הכי טובה" בקריירה: "לקחתי את מכבי נתניה בליגה לאומית, מינוס תשע נקודות. וכולם אמרו לי, אתה לא נורמלי. זו ההחלטה הכי טובה שלי. אף אחד לא חוזר הביתה עם מינוס תשע נקודות, רק מישהו שמאמין בעצמו והוא קצת לא נורמלי".
על ערן לוי בתור "תכשיט" – ומה המחיר של לנהל אותו: "אתה לא יכול לקום בבוקר ולא לחשוב על ערן לוי. תלוי איך אתה מנהל אותו. אתה מתעסק: עייף, לא עייף, בא לו להתאמן, לא בא לו. אבל אתה יודע מה אתה מקבל במגרש".
על איך בנה סביבו חדר הלבשה והעיקרון שאף אחד לא מרוויח יותר ממנו: "ישבתי איתו, אמרתי לו: אין לנו שחקנים חתומים, אני צריך שתהיה איתי. והוא ישר אמר כן. אבל אמרתי – אף אחד לא ירוויח יותר ממנו. אתה חייב להבין כמה הוא דומיננטי בחדר הלבשה. אבל אתה מקבל ממנו 12 גולים, 20 בישולים, והוא מפעיל את הכל, גם בחדר הלבשה".
על המשבר עם דיא סבע ודידייה קוגבנייה אחרי שני אימונים – והמשפט ששינה את היחסים: "אחרי שני אימונים ראשונים דיא סבע ודידי קוגבנייה באים אליי לחדר הלבשה, כמעט בוכים: 'אנחנו לא יכולים לשחק עם ערן לוי'. הבאתי את ערן ואמרתי לו: הילדים האלה מפחדים ממך. אתה לא יכול להיות פה הצגה של איש אחד. יש פה אנשים שיחד איתך יכולים להביא את המועדון הזה לגבהים". הוא אמר לי: 'אני מטפל בזה'. למחרת הוא לקח אותם לארוחה, קנה להם נעליים, דאג להם. כשאתה מבין את העניין הזה – אתה מקבל קפטן. זה הקפטן הכי טוב שהיה לי. לנהל חדר הלבשה זה מקצוע".
על "הכישרון הכי גדול שאימן" ומה ראה בו ברמה המקצועית: "ערן לוי הוא הכישרון הכי גדול שאימנתי. היינו באים לאימון והוא עושה דברים שהיינו תופסים את הראש. אתה מרוויח אותו כמו בן אדם, כמו קפטן, כמו שחקן. הרבה אנשים אמרו 'שמן, לא אוהב להתאמן' – הוא אוהב כדורגל, אוהב להתאמן. היה לו מאבק עם משקל וזה לא היה לו קל".
על הסוף של ערן לוי בנתניה, הכסף, והנקודה שבה הבין שהוא לא יכול להמשיך לאמן אותו: "כשהוא הגיע לנבחרת ישראל הוא הבין שהוא רוצה להרוויח יותר כסף. היה גבול שאנחנו יכולנו לתת. כסף היה מאוד חשוב לו בתקופה הזאת. דיברתי איתו, ניסינו פתרונות, אבל בסוף אמרתי לו שבצורה כזאת אני לא יכול לאמן אותו. אם יש לו הצעות יותר טובות – שיילך".
על התקופות בסכנין ובריינה בצל המלחמה והמשפחה שהתהפכה: "עבדתי בשני מועדונים מאז שהחלה המלחמה. הילד שלי היה ביחידה מובחרת והיה בפנים, כל המשפחה התהפכה. בסכנין עשינו עונה טובה, גם היינו בפלייאוף עליון. שנה אחרי זה היה פחות טוב, והיו דברים שהתפרקו".
על "הרעב" להמשיך והאמונה שדווקא בקבוצה הבאה הוא יהיה מאמן טוב יותר: "אני עדיין רעב. יש לי כוח ללמוד ולהתפתח וללמוד מטעויות. אני רוצה להאמין שאת הקבוצה הבאה שאקבל – אני אאמן הרבה יותר טוב ממה שהייתי עד עכשיו".
מה דעתך על הכתבה?