משחק הכדורגל הראשון בהיסטוריה הפרטית שלי היה גם טראומה לאומית, לא פחות. הייתי בסך הכל בן 4 וחצי, אבל אני זוכר את הסלון בבית מתמלא בחברים של אחיי הגדולים, את אמי מגישה כיבוד, את הצעקות שמילאו את הבית בשער הראשון – ובעיקר את התוגה הגדולה בסיום, עת ההולנדים הסגירו את הגביע העולמי (המילה "מונדיאל" עוד לא הייתה אז בלקסיקון) לידי הגרמנים ועוזריהם.
בקיץ הבא הכיר לי הכדורגל את אהבת ילדותי הגדולה, הפועל חיפה, אהבה שהיא לעיתים קרובות מדי מאכזבת אבל לעולם לא נכזבת – ובערך באותם ימים החלטתי שאני אוהד של מנצ'סטר יונייטד. אם למישהו נדמה שאהובתי האנגלית היא מעין פיצוי על הישראלית, אבהיר שההתחלה הייתה הפוכה לגמרי: ב־1974, עת התחלתי להתעניין במשחק, זכתה הפועל חיפה בגביע המדינה, בעוד מנצ'סטר יונייטד נשרה אל הליגה השנייה.
אם משחק הגמר של 1974 במערב גרמניה זכור לי רק במעורפל, הרי שהטורניר בארגנטינה זכור לי לפרטים. מבלי לגרוע מאום מיכולותיהם של אוסי ארדילס ומריו קמפס, הטורניר ההוא ייזכר לדיראון עולם בגלל השלכת אסירים פוליטיים ממטוסים בשעה שכל האומה עוקבת אחר משחקי הנבחרת, אבל אפילו ברמה הספורטיבית גרידא, עם משחק שהעלה את ארגנטינה לגמר ו"סודר" בשיטה שבה ממנים מבקר מדינה בישראל… אני כמובן הייתי צעיר מכדי לחשוד או להבין, לכן העיקר מבחינתי היה שיברון הלב שחוויתי שוב בגלל חוסר היכולת של ההולנדים לנצח בגמר. עד היום אני יכול לעצום עיניים ולראות את הכדור של רובי רנסנבריק פוגש את הקורה במקום את הרשת, רגע לפני שהמשחק הלך להארכה שממנה לא שב.
הייתי יכול להמשיך כאן עם היסטוריית המונדיאלים שלי, אבל אדלג היישר לגרמניה 2006, לא לפני שנעצור לתדלוק רקע ב־2002. במחצית הראשונה של המשחק של אנגליה מול ברזיל בשלב רבע הגמר, הייתי בטלפון עם סוכנת הנסיעות שלי: הייתי בטוח שאנגליה, שהובילה 0-1, תדיח את ברזיל ותעפיל לחצי הגמר. אבל בתוספת הזמן של המחצית היא ספגה מרגלי ריבאלדו, וחמש דקות אל תוך המחצית השנייה היה זה השוער דיוויד סימן שגישש באפלה אחרי כדור חופשי שבעט רונאלדיניו – ואנגליה "שלי" סיימה את הטורניר, לשמחתי עוד לפני הכרטוס המחייב.
למונדיאל של 2006 בגרמניה כבר הגעתי כדי להישאר: ראיתי את הולנד צובעת את פרנקפורט בכתום (תיקו מאופס ומאכזב מול ארגנטינה), את שוודיה צובעת בצהוב את מינכן, לקראת הפסד למארחת בשמינית הגמר – ויותר מכל, למחרת בשטוטגרט עם כ־100 אלף אנגלים שהגיעו לעיר, מרביתם בלי כרטיסים אבל עם ליטרים של בירה, למשחק שמינית הגמר מול אקוודור. היה זה שבוע הכדורגל היפה בחיי.
לאוהדי כדורגל מושבעים, החיים משבת לשבת, יש לעיתים בעיה עם כדורגל הנבחרות: הרמה היא לרוב נמוכה מזו של הליגות הטובות באירופה, שידורים חיים יש לנו בשפע גם במהלך העונה הסבירה – ומה שהכי מעצבן: פתאום כל זב חוטם שצפה בשני משחקי כדורגל כל חייו, אבל משחק אותה אוהד במונדיאל, רק כדי לקבל אישור יציאה לפאב עם החבר'ה, הופך לפרשן מומחה. דווקא הטורניר בקטאר, אולי האיכותי אי פעם (ככל הנראה מאחר שהתקיים בשיא העונה ולא בסופה), החזיר לא מעט אוהדי כדורגל אמיתיים להאמין במפעל.
הבטחתי סיפור? כשאחת משתי אהובותיי העפילה לגמר במונדיאל 2010, טסתי לצפות בו מקרוב, אבל לא באפריקה אלא באמסטרדם… רק כדי לגלות שוב שהולנד, שכבר שברה את ליבי פעמיים, הפסידה לספרד.
ב־2018 יצא לי להיות במשחק אחד (בסוצ'י, שם הביסה בלגיה את פנמה), אבל למשחק הגמר טסתי שוב ב"מתווה 2010" כלומר לזאגרב, עם מי שהייתה אז רק חברה וקולגה (והפכה לפני שבועיים לאשתי) כדי לצפות במשחק עם אזרחי מדינה שלמה שיצאה מדעתה, אחרי שנבחרתה העפילה במפתיע לגמר.
הזכרתי את הגברת שבעמוד מימין? אז אעשה זאת שוב ואגלה שלשמחתי היא חובבת כדורגל, מה שאומר שחלק נכבד מירח הדבש שלנו עתיד להפוך למסע דילוגים באירופה: יהיה משחק גדול של ספרד? אנחנו במדריד. פורטוגל? נהיה בליסבון. אנגליה? נגיע ללונדון. וכך גם עם צרפת, גרמניה או בלגיה, בתקווה שאחת מהן תלך עד הסוף.
דבר אחד אבטיח: במקרה שזאת תהיה הולנד, אני אשאר בבסיסנו במדריד. אומנם מן המפורסמות הוא שמי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל, אבל אחרי שלוש פעמים צריך להיות כסיל כדי להתאכזב בפעם הרביעית.
מה דעתך על הכתבה?