הדברים החשובים באמת

אומנם במשחקי גביע העולם מדובר, אבל הרשו לי לפתוח את הטור המוקדש הפעם לכדורגל עם קבוצת ילדותי הפועל תל אביב. כי בסופו של דבר, את הרגשות האמיתיים שיש לי למשחק הזה – שעד היום אני מנסה להבין איך לעזאזל בעלי מזהה אופסייד כשהוא שרוע עם רגליים למעלה על הכורסה ומסתכל בחצי עין בטלפון, ואני לא רואה – אני שומרת לקבוצת הבית. אז אומנם אני לא דקת הבחנה כמו מיטיבי הלכת שצופים בכדורגל מגיל 3, ולשדר משחק אין מצב שהייתי מצליחה, אבל אני מתרגשת מניצחונות, מקללת בהפסדים. זה מה שחשוב באמת. אני מניחה שהייתי יכולה לחיות בלי לצפות בכדורגל בתדירות גבוהה, אבל כשיש משחקים זה עושה לי יותר מנחמד בלב ולעולם לא אעביר ערוץ. אני כמעט תמיד מקפידה לראות משחק כלשהו כשאני בחו"ל, גם אם זו קבוצה שלא הכרתי ושאני טכנית אוהדת את הקבוצה היריבה – ע"ע נוכחותנו במשחק של ספורטינג בליסבון, כשאנחנו בכלל אוהדי בנפיקה. כי בסוף, מה עוד צריך בחיים האלה חוץ מאפשרות להוציא את כל העצבים על דשא בעודנו אוכלים את מאכל האלים, נקניקיית אצטדיון, או מול מסך ירוק? (אפרופו קולינריה, את ההמבורגר הטוב ביותר תמצאו באחריות בפארק דה פראנס).

אז יש לי שלל חולצות אדומות בארון, ואני שרופה על שלום תקווה. ואף שאני אוהדת ליברפול מהבית והתחתנתי עם אוהד מנצ'סטר יונייטד (נדרש לפני כן אישור של חבריו), אני אעודד את הקבוצה שלו כשהיא משחקת מול טוטנהאם – כי מה זאת אהבה אם לא הרצון לראות את בן זוגך שמח ורגוע ולא מוטרד כי המאמן שלהם אידיוט. בניגוד אליי, הוא לא מוותר לי, אבל טורח לעדכן: "נו, ניצחתם". רוצה לומר, אני אוהבת כדורגל, כבר לא מורעלת כמו בעבר, וחבריי הטובים ביותר הם גם אוהדי מכבי. אני כמובן ממש רוצה שהם יפסידו. תמיד. אמן.

אז אם הגעתם עד לכאן, קוראים לי טליה ואני ממש מחכה למונדיאל. אולי חיכיתם לטקסט מגדרי קלישאתי וזועף של אישה שהולכת "לאבד" את בן זוגה למסך הטלוויזיה, אבל לא רק שאני לא כזאת, אלא שכבר עדכנתי את מר קיפניס שאני מתכוונת לכוון שעון למשחקים של 5:00 ואפילו של 4:00 – כי בכל זאת המונדיאל השנה הולך לספק לנו חוויית צפייה זוגית ובבית. אגב, בעניין טכני לחלוטין, השעות הפוכות. אם אתם שואלים אותי, מהבחינה הזו זה פספוס של ערבי צפייה משותפים עם חברים, בטח במשחק העונה של עיראק מול נורבגיה שייצא לדרך ב־1:00 בלילה.

ברור שאני לא האישה היחידה שחושבת שיש קסם בכדורגל, שממש אוהבת להיות במגרשים ושמעריכה את העובדה שלמרות חוסר הפרופורציה העיצובית בסלון, כשבעלה בחר לקנות מסך אימתני של 70 אינץ' רק בשביל משחקים (עכשיו הוא כבר מפנטז על אחד גדול יותר) – היא זרמה איתו כמובן. בכל זאת, הייתי ילדה שזוכרת כל רגע ממקסיקו 86' ואהדתי את נבחרת דנמרק, אלוהים יודע למה. בכיס תמיד היה לי טופס טיוטה של טוטו (ילידי שנות ה־80 ומטה יודעים על מה אני מדברת), המגרש של צפרירים חולון היה ממש ליד הבית שגדלתי בו וזה ריגש אותי, ומונדיאל 2018 ייזכר כמונדיאל שבו הכרתי כמה מחברותיי הטובות ביותר. הכל התחיל מישיבה אקראית כל אחת לבדה בקפה השכונתי שבו גילינו שאנחנו מחבבות כדורגל, אבל אין לנו קבוצת בנים להצטרף אליה לצפייה (מה גם שרוב הבחורים שהכרנו אז לא ששו שנחדור להם לטריטוריה). אז פתחנו קבוצת וואטסאפ, קבענו לצפות בכל המשחקים כמעט, קראנו לה "מונדיליי" – על שם הדיליי שהיה באחת מרשתות הסלולר שסיפקו לי שירותי טלוויזיה בעיכוב אחרי כולם. כדורגל מחבר בנים. הוא מחבר גם בנות.

אפרופו, את גמר מונדיאל 2018, השנה הנורמלית הלפני־אחרונה של העולם כפי שהכרנו אותו, ניר ואני עשינו בזאגרב, במשחק הגמר של צרפת מול קרואטיה, כשנסענו לסקר את המשחק מנקודת המבט של הקרואטים עבור מוסף "מעריב". זו הייתה הפעם הראשונה ש"הכרנו" במציאות ולא רק מעל דפי העיתון. מונדיאל 2026. זו סגירת מעגל יפה כבעל ואישה – רק שממש לא בא לי שצרפת היהירה תיקח.