לא אחת ציינתי כאן שחווית המונדיאל הראשונה שלי היא זיכרון עמום של ילד, כמעט בן חמש, ממשחק הגמר של 1974 בין הולנד המופלאה של יוהאן קרויף, לגרמניה של פרנץ בקנבאואר – תהיינה נשמות השניים צרורות בצרור זיכרונות המונדיאל.
ואולי טוב שהשניים האלה כבר לא עמנו, כדי לראות את נבחרותיהן מתבזות על הדשא, כבר בשלב הנוק-אאוט – מה שאומר שאת שמינית הגמר הן יראו רק בטלוויזיה.
תכף נגיע לגרמניה והולנד, שנשלחו לארוז לטיסה מוקדמת בחזרה, אבל קודם כל משהו על הטורניר, אחרי שתם הרבע הראשון של משחקי הנוק-אאוט: וואו!
כלומר: היו לנו ארבעה משחקים, היו לנו שלושה שערים בתוספת הזמן (שער הניצחון של קנדה מול דרום אפריקה, שער הניצחון של ברזיל על יפן ושער השוויון של מרוקו מול הולנד), היו לנו שני משחקים שהוכרעו בפנדלים… מה עוד נוכל לבקש מטורניר?
השלב החדש הזה, של 1/16 הגמר, 32 הגדולות, נוק-אאוט, או כל שם שתרצו לתת לו, מתברר כהצלחה גדולה, שמספקת דרמה בכל משחק נתון עד כה. אז נכון שכף ורדה מול ארגנטינה לא אמור להיות משחק כה מותח… ובעצם, אתם יודעים מה? אחרי מה שראינו עד כה, אולי מוטב שלא למהר להמר – כן, אפילו אם מדובר במפגש קצוות.
מונדיאל בשחור-לבן
מפתה למתוח קו בין מצבה של אירופה ברמה החברתית-כלכלית, למצב שלה על הדשא. מדינות שעוסקות ללא הרף בהשפעות ההגירה על זהותן הלאומית והתרבותית, איבדו חלק מהזהות גם על המגרש.
זה לא רק בגללן, ובוודאי שלא רק בגלל שהן מיוצגות על ידי מהגרים (עובדה שלצרפת למשל זה עובד בינתיים, כלומר – בכדורגל לפחות), אלא גם בגלל היריבות, במיוחד במקרה של הולנד מול מרוקו.
השחקנים המרוקנים משחקים בדיוק באותן הקבוצות שבהן משחקים מי שהיו יריביהן הבוקר, שחני נבחרת הולנד, רק שנדמה שהם נדחפים קדימה בידי שאיפותיה של אומה שלמה ורעבה להצלחה. השחקנים ההולנדיים, לעומתם, משחקים בעיקר עבור… עבור מי בעצם?
זה אולי לא פוליטיקלי קורקט, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאוהדים ההולנדים ביציע הם 80% לבנים, אם תרצו נציגים אמידים של הולנד הישנה, לפני שנשטפה בגלי הגירה, בעוד שעל כר הדשא המצב הוא כמעט הפוך.
שחקו מעט עם האחוזים, אבל לא עם המגמה – ותראו שכך המצב גם בנבחרות כבלגיה, צרפת, גרמניה ואנגליה. למען הסר ספק, זו לא ביקורת(!) אלא רק תהייה על התרחבות הפער בין המורשת הלאומית-תרבותית-שמרנית של האומות האלה, לבין נבחרות הכדורגל שלהן, שמייצגות את המהגרים וצאצאיהם. כלומר את האינטגרציה.
יום חג לאומי
האם הכדורגל על הדשא מייצג ערכים מתקדמים יותר מאלה שלהם נאמנים האוהדים ביציע? ואולי הוא מייצג את פשיטת הרגל התרבותית של אירופה (כמו שטוענות מפלגות ימין שמרניות שהתחזקו מאוד באותן ארצות)? אני לא מתיימר לפסוק, אלא רק להראות כיצד הכדורגל מציף תופעות חברתיות. כלומר – זה ממש לא רק ספורט.
נישאר בתחומי המגרש: אפשר להיות שמרנים ולקונן על לכתן של שתי נבחרות "גדולות", כלומר שניים מהשמות הגדולים שעליהם גדלנו.
במיוחד אמורים הדברים לגבי גרמניה, שלא נכנעה רק לאנדרדוג, אלא גם לנבחרת ששיחקה כדורגל רע על גבול האלים. לדעתי נשדדו הגרמנים גם על ידי מערכת ה-VAR (שלא הייתה צריכה להתערב עד כדי פסילת השער השני שנכבש).
ובכל זאת, אחרי שגמרנו לקוות שההפתעה מפרגוואי תתמצה בשלב שמינית הגמר ותיקח בחזרה הביתה את מופע הכסאח הנודד שלה, נכריז באותה נשימה ממש, שקשה שלא לשמוח, אפילו קצת, בשמחתה של מדינה שבה הוכרז יום חג לאומי לציון ההעפלה לשמינית הגמר.
מה זה אומר על הזהות הלאומית של פרגוואי? הייתי שמח לתהות גם על כך, אבל הי – מתישהו מוכרחים להשלים שעות שינה, כי כבר בעוד כמה שעות מחכים לנו הוויקינגים מנורבגיה מול הפילים של חוף השנהב, או בשלוש מילים: וואו, איזה כיף!
מה דעתך על הכתבה?