לא יודע אם זה נבע מיום עמוס במיוחד או היעדר בסיסי של שעות שינה, אבל בסיום המשחק אמש (ראשון) קרסתי למיטה לשינה מרמיטה, ואני מניח שחלק מחובבי ז'אנר נבחרת ישראל חוו אירוע דומה. זו הייתה נפילת מתח אמיתית.
המשחק אתמול הזכיר לי את צמדי המשחקים מול אוסטרליה בשנות ה-80 או צמד המשחקים השנתי בינואר או בפברואר בבלגיה בין מכבי ת"א כדורסל לאלופת ברית המועצות – צסק"א מוסקבה או ז'לגיריס קובנה – באותה תקופה. שני משחקים, סמוכים יחסית, שהעלו את מפלס השנאה ותחושת המלחמה לדרגות לא פרופורציונאליות, שהפכו גם את התוצאות בהם לעיסוק שחורג מדרגת החשיבות שלו. זה אף פעם גם לא הסתיים במאה אחוזי הצלחה. צריך להודות שהספורט בישראל לא יכול לייצר מנצחים אינסופיים, בוודאי לא הכדורגל הישראלי. הגם שישראל עברה את אוסטרליה ב-1989 בדרך לפלייאוף המונדיאל, בכל אותם מפגשים בשנות ה-80 לא ניצחה ישראל את אוסטרליה אפילו פעם אחת וחיקוי הריקוד של המאמן האוסטרלי פרנק ארוק בחדר ההלבשה הישראלי העולץ בסידני, היה לאחר תיקו. זה תמיד נראה כמו מפגש שבו משחק אחד היה רע והשני טוב, או להיפך, ושבסוף כל המהומה, לא התקדמנו לשום מקום.
ישראל לא ספגה אתמול שער ב-25 הדקות הראשונות, בוודאי לא שלושה שערים והיו לה יותר מצבים לכיבוש – במחצית השנייה – מאשר בניצחון הגדול בפארק דה פראנס, השבוע לפני 33 שנה. ועדיין היא לא ניצחה, והיא יוצאת מהמפגשים האלה מול אירלנד – נבחרת בינונית למדי – בשן ועין. התחושה שהאירים הרוויחו דעת קהל, יצרו עניין סביב נושא שלא אמור להיות קשור למפגשים ספורטיביים בשום אופן, גררו את התקשורת הישראלית למקום שהיה נוח להם, ובסוף גם לקחו 4 נקודות או גזלו מישראל 5. כיוון ששתי הנבחרות הפחות טובות בבית התגלמו במפגשים בין אירלנד לישראל, נדמה שהאירים השליכו אותנו אגב כך לדרג ג' של ליגת האומות, מפעל שאמור להחליף את חלונות משחקי הידידות בין המפעלים הגדולים, והופך עבור ישראל למאבקי חיים או מוות, ללא סיבה.
אז למה לא ניצחנו (כי יכולנו לנצח)? כי אנחנו לא רגילים לנצח. שני כדורים שפוגעים בקורה, ייכנסו במשחק ליגה, במשחק ידידות, במשחק לא חשוב, אבל בנבחרת הם לא ייכנסו ואם כן, רק יחידי סגולה יכבשו אותם. נבחרת ישראל לא מורגלת במחצית כמו שהייתה השנייה אתמול בבאצ'קה טופולה, היא מאוהבת במחצית נטולת אירועים כמו הראשונה. הפעם האחרונה שישראל שיחקה ככה הייתה ברומניה במוקדמות יורו 2024, וגם אז הנבחרת לא ניצחה. הניצחון על בלגיה, בקמפיין ליגת האומות הקודם, הוא בודד באפילה. יש תחושה שהוא ייזכר עוד שנים רבות כניצחון היחיד שלנו על נבחרת מהדרג הראשון מאז הפארק דה פראנס 1993 או אם תרצו הנחה בזמנים, רוסיה 2007.
גם אחרי שרן בן שמעון השליך למגרש את רוב הכלים ההתקפיים שלו, כולל כאלה שעל הנייר רשומים כשחקני קו אחורי כמו דור פרץ או עומרי גאנדלמן, גם אחרי משחק מופתי של רוי רביבו, ויום גדול של אסף צור, ויום סבבה לגמרי של אוסקר גלוך, בצל נוכחותו של ירדן שועה וההברקות של ירין לוי – לא הצלחנו להבקיע שער וכמו שאמר המאמן האיסלנדי של אירלנד, כבשנו שער מקרי מטעות טיפשית של האירים. לא בטוח, נוכח מגוון ההחמצות הישראליות בשני משחקיה האחרונים, שמישהו אחר חוץ מדור פרץ היה כובש את השער. לפרץ יש העונה 13 שערים בכל המסגרות ואנחנו רק בתחילת אוקטובר, אלה מספרים של ערן זהבי.
לא מספיק לשחק טוב בנבחרת, צריך להביא שאר רוח. זה תחום שרן בן שמעון לבד לא יוכל לו. לפעמים צריך אנשי מקצוע מתחומים אחרים כדי לעצב את דמותו של הכדורגלן הישראלי הייצוגי, לגרום לו להרוג משחקים כאלה, ולא לחכות לניסים, או לחפש שחקנים מהסוג הזה. איך אמר פעם גילי לנדאו כשנשאל על הסמאש ששלח לרשת של אבי רן בדקות הסיום של משחק האליפות 1986? "בימים כתיקונם הייתי שולח את הכדור למוסכים מאחרי בלומפילד". צריך לדעת לנצח משחקים חשובים – והמשחק אתמול היה חשוב מכל הסיבות שציינתי למעלה – ולא מספיק רק לשחק טוב. לא נולדים ווינרים, מתגלים ככאלה. כשזה יקרה, אתם תגלו את זה יום אחד, רק חבל שאין לנו מושג מתי זה יקרה, אחרת היינו עכשיו נאבקים על עליה לדרג הראשון ולא נושרים בחבטה לדרג השלישי.
המחצית השנייה לא יכולה לבלבל אותנו. במאבקיה בדרג השני בקמפיינים קודמים בליגת האומות, יצאה ישראל עם ניצחונות. יתכן גם שהיא תנצח את אוסטריה או קוסובו בחלון נובמבר, אבל הקמפיין הזה בכללותו הוא פיאסקו. שני השערים המאוחרים בלינץ, שלושת השערים המוקדמים מול אירלנד במשחק הראשון מולה ושני המשחקים האחרונים שבהם נראה שיפור בנבחרת ישראל שהוליד שער אחד בלבד, מגוון החמצות ורק שתי נקודות – לא יכול להעיד על נבחרת אחרת. אותה נבחרת בשינוי אדרת. עם שחקנים מקריסטל פאלאס, ווסטהאם, אייאקס, לצ'ה, אלצ'ה, סאות'המפטון ושלל קבוצות FIFA26 מה-MLS, מה שנזכור מהמשחק האחרון זה את אסף צור ויתרונו המובהק על שני שוערי ליגת האלופות שמוזמנים לפניו, או אליאל פרץ, דור פרץ, איתן אזולאי וירין לוי שמגיעים מליגת העל ונראים טוב משמעותית מאלה שנקראים "לגיונרים". כשמוזמן סגל, אתה תמיד מפליג בדמיונך איך ייראה המשחק ומה יהיה ההרכב עם כל כך הרבה כוכבים שמגיעים מחו"ל, כמו שהיה כשרק אלי אוחנה, רוני רוזנטל ושלום תקוה היו נוחתים בנתב"ג. בסוף קמפיין, בוודאי אחרי סשן של 4 משחקים ב-10 ימים, אתה לא מרגיש הבדל. הליגיונרים לא מושכים את עמיתיהם למעלה, הם נמשכים למטה.
זה משהו ברמה המנטלית, לצד הכשל בלייצר תוצאות – גם ממשחקים לא טובים – שמאמן נבחרת אמור לעבוד עליהם. רן בן שמעון לא יכול לייצר בסדרת משחקים כזו כשכל אימון הוא או אימון התאוששות או אימון מסכם, סגנון מובהק. כל אחד מביא את מה שהוא מכיר, מהבית או מהקבוצה בה הוא מתאמן. הוא אמור לבחור את אלה שיביאו את שאר הרוח. להערכתי ולהערכת רבים, ספק אם ישרוד לראות אם הצליח במשימתו. אחרי הכל, מוקדמות יורו 2028, היא משימתו העיקרית.
וסליחה שלקראת סיום צריך לחזור להתעכב על היריבה ההזויה בה נתקלה הנבחרת בשבוע האחרון. אירלנד אינה אויבת במובן הטקטי של המילה, היא לא חולקת איתנו קו גבול משותף ורחוקה מאיתנו בערך כמו הודו, אבל היא אויבת תודעתית, מדינה שמתעסקת בנו כאילו היא צריכה להרים צרכים של כלב בטיול הבוקר שלו.
יותר מאשר אנחנו הופתענו מעוצמת השנאה – תיכנסו לאתרים איריים, לא תאמינו מה היחס לישראל – הם הפתיעו בעוצמת המשטמה, ההתעלמות, ובעיקר במתן התחושה שישראלים היום הם כמו יהודים בשנות ה-30 באירופה: לא לגעת.
את זה כדורגל לא יכול היה לפתור, לא בעצם המפגש ואפילו לא בניצחון. זה משהו עמוק יותר, וכמה שזה נשמע מופרך – אפילו מסוכן יותר.
מה דעתך על הכתבה?