בין סופרמן למסי: רונאלדו הפך את העבודה הקשה לאמנות ונאלץ לחיות בצלו של "הפרעוש"

תמיד הייתי מ"טים רונאלדו". תכף אסביר איך אפשר להיות כזה באותו הדור שבו דרך על מגרשי הכדורגל גם ליאו מסי, אבל קודם כל קצת היסטוריה.

בפגרה של קיץ 2003 התארחה מנצ'סטר יונייטד למשחק אימון אצל ספורטינג ליסבון. אחד משחקני היריבה, ילד בן פחות מ-18 הרשים את שחקני יונייטד עד כדי כך (מספרים שהעביר אותם הלוך וחזור בן הרגליים) עד שבסוף המשחק הם ביקשו מהמנג'ר האגדי, סר אלכס פרגוסון, שיגשש אצל הנהלת ספורטינג, שמא אפשר לקחת מהם את הילד.

השאר, כמו שנוהג לומר, היסטוריה – ועוד איזה היסטוריה. מפתה לחשוב מה היה קורה לקריירה של הפנומן ממדירה אלמלא מי שעיצב אותו היה אחד המנג'רים הקשוחים בתולדות המשחק, אחד שדי במבט אחד שלו כדי להקפיא את הדם בעורקים של שחקניו.

השידוך לא הלך חלק: בעונה הראשונה שלו רונאלדו נכנס עם הראש בקיר, פעם אחר פעם: מקבל את הכדור ליד דגל הקרן, מנסה לחדור למרכז הרחבה ואז עושה תנועה מיותרת ומאבד את הכדור. הסקוטי לא ויתר לו, אבל גם לא ויתר עליו – ובעונה השנייה שלו במנצ'סטר החל רונאלדו לעשות קסמים, ממש כך.

הקריירה שלו בפרמיירליג (אם לא מחשיבים את הקאמבק שכולם מעדיפים לשכוח ב- 2021) נמשכה בדיוק עד לרגע שבו השיג את תואר הצ'מפיונס עבור הקבוצה שלו, אחרי שכבש את השער הראשון בגמר מול צ'לסי (והחמיץ פנדל בדו-קרב הפנדלים) וזכה בתואר כדורגלן השנה באותה השנה.

הולה מדריד!

במצב שכזה יש רק מועדון אחד שיכול לשדרג לך את הקריירה, שיאנית תארי כל הזמנים: ריאל מדריד. במדריד כריסטיאנו לקח את מה שהיה כבר כמעט מושלם במנצ'סטר ושכלל אותו לדרגת שלמות.

הוא כבש מספר מפלצתי של שערים (בחלק מהעונות סיים עם ממוצע של יותר משער למשחק), הכריע משחקים על הבאזר (כשכולם יודעים שהכדור יגיע אליו – ובכל זאת לא מצליחים למנוע ממנו את הכיבוש, סטטוס שזכה לו רק ספורטאי אחד אחר לפניו, אחד בשם מייקל ג'ורדן) – ועם השנים המיר את האובססיה שלו לכיבוש בבישולים.

יחסית להופעות המטורפות שלו בריאל מדריד, הרי שדווקא קריירת הנבחרת שלו זכתה לחותם מאוחר, עם זכייה ביורו שך 2016 ועוד שתי זכיות בגביע האומות (2019 ו-2025).

לא בכדי נפתחה הפסקה הזאת במילה "יחסית", כי רונאלדו, למרות שלא הצליח לזכות במונדיאל, זכה להיות שיאן ההופעות בנבחרת, מלך השערים שלה ועוד.

אמרנו מונדיאל, אמרנו מסי… כי לאורך כל הקריירה המרהיבה של רונאלדו, ליווה אותו מסי כצל – ועוד איזה צל.

רונאלדו היה החתיך הבעייתי, כזה שנשים מתות לגרד פרמזן על שרירי הבטן המושלמים שלו – וגברים מתים שיהיה להם את הפאסון שהוא מפגין בכל פעם שבה הוא עושה ארבעה צעדים מדודים לאחור ונעמד עם הידיים על המותניים, לפני בעיטה חופשית (שלאורך שנים רבות נגמרה רק ברשת).

מסי היה ההפך הגמור: שקט, נמוך, רחוק מלהיות סמל סקס. ילד טוב שאלוהים נגע בו והעניק לו כישרון פנומנלי.

מלך בשלוש ליגות

כתבתי שתמיד הייתי מ"טים רונאלדו"? אז אקדים ואומר שקודם כל אני אסיר תודה על שזכיתי להיות חלק מהדור שראה גם את משחקי הבכורה שלהם וגם את משחקי הפרישה שלהם (לפחות ממסגרות תחרותיות חשובות).

למה בכל זאת רונאלדו? דווקא כי בעיני הוא מוכשר פחות ממסי ולכן עבד תמיד קשה יותר. רונאלדו עבד 24/7 בתחזוקת המותג שנקרא, ובכן, רונאלדו: תזונה מוקפדת, חדר כושר גם ביום של משחק, תפעול בדיגיטל, קמפיינים – וכל זה בתחרותיות שיא.

התחרותיות הזו הפכה אותו לראשון והיחיד שזכה להיות מלך השערים בשלוש ליגות בכירות: אנגליה (מנצ'סטר יונייטד), ספרד (ריאל מדריד) ואיטליה (יובנטוס). נתון מטורף.

האובססיה למסי, השוואה שחילקה את אוהדי הכדורגל בעולם לשני מחנות, הפכה את אופיו של רונאלדו למורכב עוד יותר משהיה בתחילה והכניסה לו גם מרירות, בעיקר כי לא הצליח לזכות במונדיאל, התואר החשוב (מאוד!) היחיד שיש לארגנטינאי ולא אין.

לא במקרה הוא הוציא, לא אחת, את העצבים על הנבחרת שממנה פרש היום, משוכנע שאילו רק היה זוכה לאותו מעמד כשל מסי בארגנטינה, היה מצליח להביא גם את המונדיאל לפורטוגל.

והוא לפני סיום

באופן ביזארי הפכה התחרות הזאת לתמונת מראה. רונאלדו מיצה את אירופה ועבר לערב הסעודית? מסי (צעיר מרונלאדו בשנה וחצי) נפרד מהכדורגל ברמות הגבוהות שלו ועבר לארה"ב…

אקורד הסיום של הקריירה הבינלאומית של השניים מסמל במידה רבה את אופיים: מסי פרש במשחק הוקרה מול בנין, אחרי שזכה עבור ארגנטינה במונדיאל אחד וסחב על גבו נבחרת בינונית לגמר נוסף (ממש כמו מראדונה של 1986 ו-1990), כשכל ארגנטינה, שלא לומר העולם, מוחה דמעה של התרגשות.

רונאלדו פרש מנבחרת פורטוגל אחרי שכמעט נזרק ממנה בכוח וארחי חילופי האשמות בינו לבין המאמן, בפתחו של קמפיין אירופי שבא אחרי כישלון במונדיאל.

למרות שהריקוד האחרון של רונאלדו במדים הבינלאומיים של פורטוגל משקף נאמנה את אופיו המורכב, מגיע לו שנזכור לו את השער הראשון שלו בנבחרת, אי שם ביורו של 2004, נאחל לו שיחגוג יום הולדת 42 (בתחילת פברואר הקרוב) כשהוא עדיין שחקן פעיל ונודה לאלוהי הכדורגל שזכינו לראות סופרמן שכמוהו בפעולה.

אובריגאדו כריסטיאנו!