הז'וגו בוניטו – הכדורגל היפה – מושג בפורטוגזית שהודבק לכדורגל שהציגה הנבחרת בכיכובו של פלה, הפך למושג שמסמל ויכוח אדיר בין חסידי הכדורגל האטרקטיבי לבין חסידי הכדורגל הפרקטי. שיאו של הוויכוח דיבר על שני אירועי שיא בתולדות הכדורגל הברזילאי: ההפסד לאיטליה במונדיאל 1982, עם הנבחרת של טלה סנטאנה שהיה תפארת הז'וגו בוניטו, לבין הזכיה במונדיאל 1994, עם הנבחרת של קרלוס אלברטו פריירה, שהיתה הכי רחוק מהנבחרות שזכו קודם לכן בשלושת המונדיאלים הראשונים שלה. העם בברזיל נכנס לאבל כשהז'וגו בוניטו מפסיד ופחות מתלהב שנבחרות של דונגה, כשחקן וכמאמן, מנצחות. ככה זה.
צפו ב-1:1 של הנבחרת מול סלובקיה
כל ההקדמה הארוכה הזו לא תהפוך את נבחרת ישראל לברזיל ואת המשחק שלה לז'וגו בוניטו, אבל במושגים שלנו, המשפט המיתולוגי "עדיף לחיות מכוער מאשר למות יפה", מקבל משנה תוקף. פרשנים יגידו שהנבחרות של שפר, ש.ג. וגרנט, הצליחו, והנבחרת של שרף כשלה. העניין הוא שברוב המקרים, עם כדורגל מלהיב או משמים, הנבחרת לא מצליחה, כך שההתלהבות הציבורית משתי תוצאות התיקו שהשיגה ישראל בסבב הראשון של ליגת האומות, נשענת על הרקורד הישראלי העגום, בעוד שהשחקן הישראלי יצא מאוכזב: הוא ידע שאפשר היה לנצח את שני המשחקים.
למרות שישראל שיחקה לפרקי זמן כדורגל מלהיב, בפרקטיקה נהנינו משערים מאוחרים, פעם במבצע מבריק ופעם כתוצאה ממקריות, כדי לחלץ פעמיים תיקו במשחקים בהם הנבחרת היתה בסופו של דבר עדיפה על היריבה.
את הפוקוס בעניין הז'וגו בוניטו נשים על מנור סולומון, שלדעת רבים היה נקודת אור בנבחרת, כדרר, להטט, עבר את היריבים כמו מים, ועשה נחת, כמו שאומרים. אבל גם סולומון לא הצליח להכניס כדור אחד למצב כיבוש, או לבעוט כדור אחד למסגרת, בעוד שיונתן כהן, שנכנס לתת תעוזה התקפית, והיה לא מדויק, מסורבל ונראה כמי שהמעמד גדול עליו, מסיים את המשחק בבישול – גם אם לא מכוון. כהן כבש ובישל בעונה שעברה מספר דו ספרתי של שערים, סולומון היה מת למספרים כאלה. בתשעה משחקים בנבחרת אין לו שער ויש לו שלושה בישולים. ב-15 משחקים במסגרת מחייבת בכל נבחרות הגילאים של ישראל הוא לא כבש שער אחד. ב-130 משחקים במסגרת מקצוענית בקריירה יש לו 15 שערים ו-15 בישולים אבל ההתלהבות ממנו מזכירה את זו שהיתה פה מרוני קלדרון – השחקן, לא סוחר הסמים – שב-60 משחקים בהפועל ת"א כבש שלושה שערים.
סולומון כבר בן 21, אי אפשר לתלות את חוסר הפרקטיות שלו בחוסר ניסיון, הוא משחק בבוגרים מגיל 17. מי שמציב אותו רחוק מהשער מפסיד אותו. בשחטאר דונייצק הוא כבש שני שערים בליגת האלופות כשנכנס לרחבה וקיבל כדור. זה מהות הכדורגל: לכבוש שערים, להשפיע על תוצאה. דריבלים, זריזות רגליים וסחרור יריבים זה תענוג לצפייה, אבל בתנאי שיהיה לכך גיבוי במספרים. ולכן, אם התחלתי בפלה, לפחות אסיים בליאו מסי: 704 שערים ו-333 בישולים ב-869 משחקים. מגיל 17.
ובכל זאת, צריך להיות מעודדים גם מהנבחרת וגם מהמאמן החדש, וילי רוטנשטיינר. הנבחרת רצתה יותר מהיריבות שלה, בשני המשחקים. היו לה יותר אנרגיות, ומבצע הכדורגל של מסירה בנגיעה שעבר בין כל השחקנים, אתמול בדקה השמינית, הוכיח שאין מקריות במשחק שלה.
רוטנשטיינר מוציא מים מהסלע. אין בלמים בישראל, הוא מאלתר. ניר ביטון וחאתם עבד אלחמיד הם לא בלמים ובכל זאת הנבחרת מצליחה לסיים שני משחקים עם ממוצע ספיגה של שער אחד. נכון, זה גם נובע מכך שהנבחרת החזיקה יותר בכדור, ולמרות הכל היו בה חורים כמו זה שאפשר לסלובקים לכבוש מהמצב וחצי שהגיעו אליו כל המשחק, אבל עדיין רואים שיפור.
בניצול המצבים חלה הרעה, אבל מי שלא עושה לא טועה. העובדה שהנבחרת מגיעה למצבי כיבוש, גם אם היא מחמיצה, היא תוצאה של תנועה. נכון שבמחצית הראשונה, מול הבונקר הסלובקי, היה קל להתגונן מול ישראל (הגנה גבוהה וצפופה), אבל רוטנשטיינר לא חיכה לנס, וביצע שינויים דרמטיים בקישור, במערך ובסוף השיג שוויון. זו עבודה של מאמן: להכין (כמו הרצוג) ולהגיב לנעשה במגרש (לא כמו הרצוג).
שורה תחתונה: נבחרת ישראל נראתה ברמה של סקוטלנד וסלובקיה, נבחרות מהדרג הבינוני באירופה, והיתה יכולה וצריכה לנצח אותן. כלומר, יש אפילו לאן לשאוף. זו לא נבחרת של מקום חמישי, זו נבחרת של מקום שלישי ומעלה.
היעד הבא והחשוב מכל הוא ה-8 באוקטובר, המשחק בגלאזגו מול סקוטלנד. נדמה שהלקח החשוב ביותר מהמשחק בסקוטלנד היה הדרך בה שיחקה הנבחרת המקומית ללא קהל: בלי אנרגיות. בכלל, איסור הכנסת קהל, יצר מצב מעניין ובו ב-45 משחקי ליגת האומות שהתקיימו עד הבוקר, ניצחו הנבחרות הביתיות רק 10 פעמים לעומת 23 ניצחונות של נבחרות החוץ. השיא היה אתמול עם שבעה ניצחונות חוץ ותיקו אחד בשמונת המשחקים, וגם התיקו הזה – בנתניה – היה קרוב להפסד שמיני משמונה משחקים של הנבחרות הביתיות.
ישראל הולכת למשחק חוץ ואולי שניים (גמר הפלייאוף ב-12 בנובמבר, בנורבגיה או בסרביה), כשהבעיה שלה במשחקי החוץ פחות מורגשת. פתאום החיסרון הפך ליתרון. זה לא רק היעדר האנרגיה אלא המחויבות לשחק בבית בדרך אחרת, יותר מעיזה, היא זו שתהפוך את סקוטלנד לפגיעה יותר. ככל שרוטנשטיינר ישכיל להבין שהכוח שלנו הוא בהתקפה – כי בהגנה אנחנו תמיד שווים שער ספיגה למשחק – נכבוש גם מההתקפות המתוכננות, ולא רק מהברקות או טעויות. כשאין קהל שמשפיע פסיכולוגית על השחקן, לטוב ולרע, הכדורגל מנצח. יש מישהו בקהל שחושב שבכדורגל אנחנו נופלים כרגע מסקוטלנד?
מה דעתך על הכתבה?