רק על הקווים: וילי רוטנשטיינר עדיין נתפס כמו אילוץ

שמעתי מאבי נמני את התובנה הזאת. הוא פלט אותה כששימש פרשן במשחק גרמניה-ספרד במסגרת ליגת האומות, ותוך כדי כך התייחס גם למשחק של הנבחרת הצעירה של ישראל נגד איי פארו שהסתיים כמה שעות קודם לכן. הצעירה הפסידה 3:1 במשחק חוץ במסגרת מוקדמות יורו 2021. זה מסוג ההפסדים שאנחנו נוהגים להתפלש בהם מעת לעת, גם בנבחרות, גם בקבוצות, מגדירים אותם "מביכים" ו"משפילים", כי הם באים משום מקום.

נמני לא חסך ביקורת. טובי בניו של הכדורגל הישראלי הופכים למבקריו המרים ביותר עם פרישתם מהמשחק. נמני שלח את מקבלי ההחלטות בהתאחדות ללכת וללמוד מאיי פארו איך מקדמים את הענף. אני קיבלתי מדבריו את הרושם שבאיי פארו ערכו רפורמה מקפת שהקפיצה את הכדורגל שלהם, כפי שעשתה איסלנד, שכנתם בצפון האוקיינוס האטלנטי. אני רק אזכיר שאיי פארו זו קבוצת איים שסך כל תושביהם הוא פחות מ־50 אלף. זאת לא הפעם הראשונה שמובאים בפנינו סיפורים על תושביה העלומים של איזושהי פיסת אדמה שהחליטו לבטא את עצמם בכדורגל, ועל אף המגבלות מצאו גם את הדרכים לעשות זאת – כך סיפרו על אלבניה בזמנו, איסלנד כאמור, בטח היו עוד – והנה קיבלנו מצב שבו נבחרות שרק אתמול ניצחנו אותן בטלפון, כמו שאלון מזרחי נוהג להגדיר את יחסי הכוחות שבינינו לבין הנידחים – סגרו פערים והשאירו אותנו מאחור. ישראל מתה על מודלים כאלה.

נמני נחשב בעיניי סמכות. איש מקצוע ישר והגון ונטול פניות. אם הוא שולח אותי לראות מה קורה באיי פארו, אני הולך ובודק ומגלה ששום דבר ספציפי לא התרחש שם בשנים האחרונות. באיי פארו ממשיכים לשחק את הכדורגל המסורתי שלהם ולהביא למגרש רק את מה שיש להם. וכדי שנדע להעמיד את עצמנו נכון מולם, תמיד צריך לזכור מה יש להם ומה הם מביאים למגרש: הם נורדים בגנים, ויקינגים במקור, קרובי משפחה של הדנים. הנה הסיבה לכך שהכדורגל שלנו יכול למצוא את עצמו מופתע כשהוא משחק נגדם – הוא תמיד התקשה להסתדר עם הגזע הזה, הוא מצפה מעצמו לנצח, נראה לו שהוא יכול, ולא תמיד זה פשוט. את הוויקינגים לא מנצחים בטלפון, הם לא ליכטנשטיין ולא גיברלטר, קשה מולם, על האדמה שלהם, באקלים שלהם, גם כשנמני שיחק נגדם זה הלך קשה.

אין לווילי רוטנשטיינר שפת גוף של מאמן קווים. למאמני קווים יש שפת גוף משלהם שמבדילה אותם מהעוסקים האחרים בענף וגם בינם לבין עצמם. זה מרתק לתפוס מאמני קווים על שלל המחוות שלהם. אני מוצא שהם מבטאים את עצמם באופן אינדיבידואלי, להוציא מחווה אחת שמשותפת לרבים מהם: זה כשהם עוטפים באצבעות כף ידם את סנטרם ומהרהרים, את כולם תתפוס במחווה הזאת. מכל מקום, רוטנשטיינר חף ממחוות, הוא נראה על הקווים כמו פונקציונר שנושא תגית משתתף מטעם הוועדה המארגנת.

למה אני מתעכב על שפת הגוף של רוטנשטיינר על הקווים אם אין לו כזו? כי אני שטוף באינפורמציה שלפיה הוא לא מאמן, הוא מנהל טכני שאימן קצת בעברו אבל את רוב הקריירה שלו עשה לצד מאמנים שאת מרביתם הוא מינה, והם עבדו תחתיו. הוא אימן את אוסטריה הצעירה כמה שנים והתמנה למנהל הטכני של ההתאחדות. על שמו הרפורמה הגדולה בכדורגל האוסטרי. בתפקידו כמנהל טכני של ההתאחדות האוסטרית קרה שהוא אולץ למלא את מקומו של מאמן הנבחרת הבוגרת בשני קמפיינים שונים, כשהנבחרת האוסטרית נתקעה בלי מאמן, כמו ישראל עכשיו. הוא השיג תוצאות סתמיות בסופו של דבר, לא שינה, לא הוסיף ולא גרע, גם לא הייתה לו האפשרות, לא ניתן לו זמן והוא לא התבקש. רוטנשטיינר מילא מקום לפרק זמן קצוב עד שיימצא פתרון קבוע. העמידה שלו על הקווים נובעת מצירוף מקרים ונראית כמו אילוץ.

רוטנשטיינר צריך להיות אטום כדי לא להרגיש את האווירה שאופפת אותו; הוא מוטל בספק, אין לו טיפת קרדיט, הוא מקבל פחות קרדיט מכל מאמן ישראלי שקיווה להתמנות תחתיו. גם קודמו, אנדי הרצוג, קיבל את היחס הזה, ולא פעם אני תוהה למה הביאו אותם אם זה מה שחושבים עליהם. זו הבעיה המקומית המוכרת של המפגש עם ידע זר, ובשבוע הראשון שלו בתפקיד נראה שרוטנשטיינר רק ימשיך את מה שהרצוג התחיל והפסיק.

שלוש דקות במשחק הראשון השבוע נגד סקוטלנד שמו על השולחן את הנבחרת תחת האוסטרים, כמו שהיא. המשחק השני נגד סלובקיה לא הוסיף ולא גרע. הוא הציג בדיוק את אותו דפוס.

שתי דקות להפסקה, מואנס דאבור סיים כמו גדול התקפה מושלמת – ישר לידיים של השוער. בצד השני, אופיר מרציאנו נתפס מחוץ לשער, אין הסבר למה. זה נגמר בקרן, מצב נייח, אנחנו יודעים מה זה מצב נייח, אנחנו מדברים הרבה על התגוננות במצבים נייחים, ורק לפני רגע יכולנו לתת גול גדול בדקה קריטית שיוריד אותנו להפסקה ביתרון, במשחק חוץ. אבל הנה מוגבהת הקרן והכדור נופל לרגליים של איתן טיבי. טיבי מביא את המהלך שלו, את ה"מוב" שהוא שכלל ופיתח ושכל כך מזוהה איתו. הפעם האחרונה שהציג אותו הייתה לפני שנתיים, במשחק מכריע של הקבוצה שלו נגד סרפסבורג במסגרת הליגה האירופית. ולדימיר איביץ', המאמן שלו, הושיב אותו על הספסל שנה שלמה אחרי שטיבי הציג לו את ה"מוב", ולאחריה טיבי חזר שחקן שונה. שנה שלמה לא ראית ממנו את ה"מוב" הזה, והנה, איביץ' רק סובב לרגע את הגב. ואז, בהמשך, בא הביצוע של ערן זהבי מהעקב של דאבור. הנה מה שאתה מקבל מהאוסטרים – את הכי יפה שיש, אבל הם לא יגמלו אותך מדבר.