1. משחק נגד לטביה – הכי חלשה שאני זוכר – הוא הזדמנות מצוינת להיזכר באיכויות של שחקנים, שקשה לראות בלחץ כבד שמופעל עליהם במשחק חוץ נגד יריבה עדיפה. המחצית הראשונה נראתה כמו אימון, בשנייה הלטבים כבר הבינו שהם חייבים להפעיל איזו שהיא התנגדות ולכן היו יותר מהלכי סרק מצד הנבחרת או כאלה שאפילו לא הבשילו להיות מהלכים ונגדעו באיבודי כדור.
בסופו של דבר, במקום בו צריך לשכנע את מקבלי ההחלטות בהתאחדות לכדורגל, נבחרת ישראל הייתה פרוסה במלוא כישרונותיה ומחדליה, ברחבי אצטדיון טרנר: מצד אחד, שחקנים שנהנים מהמשחק, שמשחקים מרגל לרגל, שעושים מהלכים מפתיעים, שמגיעים למצבים איכותיים, שמייצרים כל פעם מחדש התקפה חכמה. ומצד שני, הגנה לא מתואמת, איטית להחריד, חסרה יסודות אלמנטריים. במילים אחרות: במשחק נגד לטביה אמש ניתן היה לראות שבתקופתו של אנדי הרצוג כמאמן הוא העצים את היתרונות והנציח את החסרונות.
2. ועדיין היה משהו צורם בקריאות הקהל בשמו של אנדי הרצוג אתמול. הוא לא צריך את הצרמוניה הזו כדי להמשיך לעוד קדנציה. כושלים ממנו קיבלו הזדמנות כפולה. לא בטוח שהוא בכלל ירצה את זה אם ישמע נאמר שערן זהבי פורש. להעביר עוד שנתיים במדינה שבה הכדורגל הייצוגי לא מגיע שנתיים רצוף לשלב הבתים, העסקנים לא מוצאים מלך ביצה מקרבם והמנהל המקצועי, שבחר בו, מעדיף לשבת לו על הראש במקום לשבת ולראות את הנבחרת הצעירה, שנראית כמו כל הנבחרות הצעירות בישראל – כאילו אין לה מנהל מקצועי.
נבחרת ישראל. המשחק אתמול היה שיקוף שלה (דני מרון)
כי במשחק אתמול ראינו למשל כמה דיא סבע היה חסר בקמפיין הזה, עם כל הכבוד למנור סולומון, יוקרתו, פועלו באוקראינה וההייפ סביבו. נכון שסבע נקלע לרגעי אנוכיות, והיו לו החמצות, אבל כשהוא שיחק, היה תכל'ס. נבחרת ישראל הייתה ממזרית, זריזה, מפתיעה, כמו הנבחרת ההיא שמילאה אצטדיונים לפני בערך דור. ראינו גם כמה ביברס נאתכו מוסר נדיר, וכמה שטאלב טוואטחה מגוון (אבל חור הגנתי), וכמה שמואנס דאבור שחקן חכם, וכמה דן גלזר הוא השחקן שחסר לנאתכו כדי לקבל יותר תעוזה. ראינו כמה פוטנציאל יש בנבחרת של הרצוג וכמה עבודה מצפה לו כדי לפתור בעיות שנולדו פה עוד לפני שהוא נולד באוסטריה.
הרצוג צריך להמשיך כי הוא עונה על הקריטריונים שמצביעים על עבודה טובה: הקהל מבסוט ממנו והשחקנים חולים עליו. תורידו את הגולים המיותרים במשחק בסלובניה ובמשחק הבית מול מקדוניה ולישראל יש 14 נקודות, 4 נקודות יותר מצפון מקדוניה ו-5 יותר מסלובניה. לא היה רחוק שזה יקרה, ואז גם היו מדברים בחיוב על מבחן התוצאה.
3. אתמול, יותר מתמיד, התברר כי הרעיון לבנות מערך של שלושה בלמים כדי להעצים את המגינים התוקפים ולעבות את מרכז ההגנה שמורכב משחקני הגנה גמלוניים היה טוב למשחק או שניים, לא כדרך חיים. אם הנבחרת חוטפת גול שוב ושוב מאותה משבצת, אם השחקנים לא מבינים את מהותה של השיטה (בלם שמאלי הוא כמו מגן שמאלי, רק לא עולה), ושחקני הכנף לא מפנימים שהם אמורים לסגור פרצות, אז אין טעם להוריד מהמערך שחקן קישור או התקפה לטובת הפרויקט היומרני הזה.
דיא סבע. היה חסר בקמפיין הזה (דני מרון)
היו רגעים שהחלק ההתקפי סיפק רגעים איכותיים מאוד, אבל באותה מידה הבליט את הבעיה הקשה שיש לשחקני ההתקפה של הנבחרת, אלה שהצליחו יותר בקמפיין הזה ואלה שהצליחו פחות: הם מנסים לכבוש בכוח, וכאשר מבינים שזה נראה אנוכי, הם מפרגנים בכוח. וזה אולי החלק היותר מהותי במשחק הבינוני של ערן זהבי אתמול, הרבה יותר מההחמצות. הרצון לכבוש ולברוח מדזיובה וקיין וסטרלינג ובטח רונאלדו, לצד הרצון לשפר את הביטחון העצמי של דאבור וסבע, בלבלו אתמול את מכונת הזהב (גם לנו נפלה ה-יוד).
4. רק אומר, מי שבונה על עליה ליורו מהפלייאוף במרץ, שייקח בחשבון שמדובר כרגע במשחק חוץ, כאשר כל אחת משתי האופציות יכולה להיחשב כמדינה הכי קרה באירופה בסוף מרץ, או איסלנד או סקוטלנד. נעשה לכם את זה יותר מסודר: במשחקי הבית הרשמיים בעידן הרצוג השיגה הנבחרת ארבעה ניצחונות ושתי תוצאות תיקו – 78% הצלחה. במשחקי החוץ היא השיגה ניצחון אחד וחמישה הפסדים – 17% הצלחה.
מואנס דאבור וערן זהבי. מאזן בית מוצלח, מאזן חוץ כושל (דני מרון)
מה דעתך על הכתבה?