נתי – אוהד הפועל, מכיר אותו מהשכונה – קרא פעם לאצטדיון בלומפילד "המקדש", ומאז המושג הזה הוא בילד-אין אצל מי שטעם את בלומפילד משחר ינקותו. לכל אחד יש את המשחק שהוא לוקח איתו, בין אם ראה או רק שמע עליו. אצלי זה ה-0:1 של מכבי יפו על הפועל ר"ג, שהעלה אותה לליגה הבכירה ב-1971, לעיני 20 אלף צופים. ב-1980 צפיתי ב-4:4 מטורף בין מכבי ת"א לבני יהודה, ושנה או שנתיים אחר כך במשחק משובח בהצגה מוקדמת, שבו ניצחה מכבי חיפה את שמשון 2:3.
אף אחד מהמשחקים האלה לא נכלל בין חמשת המשחקים הגדולים של בלומפילד, כי היו כל כך הרבה בין פתיחתו הרשמית ב-1962 ועד הריסתו החלקית ב-2016 ופתיחתו מחדש ממש בעוד ימים ספורים. אז הנה לפניכם, בסדר כרונולוגי, חמשת הגדולים.
חמש אצבעות פתוחות
24 בינואר 1970
ליגה. מכבי ת"א – הפועל ת"א 0:5
זה רחוק מלהיות המשחק הכי איכותי שהיה בבלומפילד, אבל בוודאי נחשב למשחק הידוע ביותר ששוחק בו. כזה שכל אוהד מכבי או הפועל – בין אם נולד לפני אותו יום גשום, ובין אם נולד הרבה אחריו – גדל עליו.
תקציר: הפועל ת"א הייתה אלופה, מכבי הסגנית, ואלה היו שנתיים שבהן שתי הקבוצות רצו ראש בראש אל תואר האליפות. שבוע קודם לכן איבדה הפועל את הבלם דוד פרימו בתיקול עם קיש רומנו בדרבי הקטן מול שמשון. במקומו הוצב הקשר היצירתי מאיר ברנר כשומרו של כוכב מכבי, גיורא שפיגל.
כוכב האדומים, רוני קלדרון, היה אמור לסיים ב-31 בינואר, רק שבוע אחד מאוחר יותר, חצי שנת צינון לאחר שנכנס להסגר מיותר בקיץ 1969. מכבי הופיעה בהרכב מלא ונתנה הצגת כדורגל שהיממה את הפועל, ובדיעבד גם גרמה לכך שמכבי תזכה באליפות בתום אותה עונה בזכות הפרש שערים. שפיגל הפליא בשלושער, כולל כדור לחיבורי הקורות של אבי בנימין, ורחמים טלבי ונסים בכר הוסיפו שערים משלהם.
שלושער מופלא. גיורא שפיגל
אריק איינשטיין עליו השלום נהג לספר כי החמיץ את הדרבי הזה בגלל צילומים לסרט 'שבלול' שהתקיימו באותה שבת בדלתיים סגורות במסעדת כתר המזרח ברחוב אבן גבירול, עד שהגיע חבר, אוהד מכבי, שהצמיד את כל אצבעות כף ידו אל החלון. איינשטיין, שחשב כי החבר אומר לו שלום, הנהן בראשו פעם אחת, פעם שנייה, פעם שלישית, ורק אחר כך דפק על המצח והבין שהיה זה יום סגריר והקבוצה הפסידה (אבל זה כבר שייך לאצטדיון אחר).
ירוק ולא להאמין
18 בפברואר 1984
ליגה. מכבי ת"א – מכבי חיפה 3:2
מי שזוכר את המשחקים שהתקיימו בימים חורפיים בבלומפילד, זוכר בוודאי את השבתות השמשיות, כשהשמיים היו כל כך בהירים, שעד היום אתה זוכר בבירור מה ראית בהן.
כזה היה המשחק בין מכבי ת"א למכבי חיפה במחזור ה-18 של עונת 1983/4. שבת שלפניה הדבר האחרון שאוהדי מכבי חיפה דמיינו היה שבסיום אותה עונה הם יזכו באליפות הראשונה בחייהם, ובסיומה כבר היה להם ברור שיש להם קבוצה שמשחקת כמו אלופה.
זה התחיל משער מטורף בדקה השביעית: ויקי פרץ הוכשל 35 מטרים אלכסונית מהשער, או בשפת בלומפילד, "בחיבור בין שער 13 לתא הכבוד". רק ברוך ממן נעמד בין מוטי איוניר לבין שערו של צדוק אברהמי, מוטי איוניר שיגר פצצה שהסתובבה החוצה ונעצרה רק בחיבורים. מי שישב בשער 11 נשבע שהתכופף כשהכדור נתקע ברשת.
ארמלי. המשחק ששינה את הנרטיב של מכבי חיפה (עדי אבישי)
אבל מכבי חיפה נתנה במשחק הזה הצגה במחצית השנייה, השוותה על ידי זאהי ארמלי, עלתה ליתרון בזכות צדוק מלכה ולמרות שבני טבק השווה, נעץ ארמלי בנגיחה את שער הניצחון ורץ לאוהדים שלו בשער 8.
על המשחק הזה אפשר לומר כי מי שהכיר את מכבי חיפה החבוטה, זו שירדה ליגה שלוש פעמים בין 1965 ל-1977 ושבה רק שנתיים קודם מהליגה הארצית, שפשף את עיניו. מבין כל ההצגות הירוקות בבלומפילד – וכאלה היו לא מעט – זה היה המשחק ששינה את הנרטיב שלה.
ציון 10
13 באוקטובר 1984
ליגה. בית"ר ירושלים – מכבי חיפה 2:3
הקמתו של בלומפילד ב-1962 כאצטדיון מודרני שבו יוכלו להצטופף 22 אלף איש, הביאה לא מעט קבוצות לשחק בו במקביל. והיה לכך צורך, כיוון שכל המשחקים שוחקו בשבת. לבסוף נמצא הפתרון, שהתקרא בשם "הצגה כפולה" (ולפעמים גם משולשת).
השבת המופלאה הזו של סתיו 1984 נחשבת לשבת בה שוחקה ההצגה הכפולה הגדולה בתולדות בלומפילד. במשחק המרכזי ניצחה מכבי ת"א את הפועל ת"א בדרבי 0:3, במה שזכור כ"דרבי בן שטרית" (ניצחון ראשון של מכבי ת"א בדרבי מאז נובמבר 1978, אז נעץ אבי כהן שער מטורף שהביא אותו לליברפול). אבל הדרבי הזה היה רק המשחק השני בטיבו באותה שבת.
במשחק המוקדם אירחה סגנית האלופה בית"ר ירושלים את האלופה הטרייה מכבי חיפה. מדוע בבלומפילד ולא בימק"א, אצטדיונה המיתולוגי? משום שבעונת 1982/3 ספגה בית"ר עונש רדיוס למשך חצי שנה (בעקבות אירועי רבע גמר הגביע מול הפועל ת"א), ואירחה כמה משחקים בבלומפילד. הירושלמים נדלקו על האצטדיון הביתי, ועד 1989 שיחקו לפרקים ביפו.
בתוך 36 דקות הייתה התוצאה: אלי אוחנה 3 – מכבי חיפה 0. זה התחיל בשער נגיחה אחרי הגבהה מחצי מגרש של חנן אזולאי, המשיך בחטיפה, הטעיה ובעיטה לפינה הגבוהה, והסתיים בעוד שער נגיחה. ארמלי וסלקטר (בדקה האחרונה) צמצמו ל-2:3, אבל ההצגה של אוחנה, שזיכתה אותו למחרת בציון 10, הנציחה את העובדה כי מדובר בגדול החלוצים שגדלו במדינה. ימק"א ילד את אוחנה, בלומפילד הפך אותו לגבר.
ימק"א ילד את אוחנה, בלומפילד הפך אותו לגבר (עדי אבישי)
כשבלומפילד רעד
18 באוקטובר 2001
גביע אופ"א. הפועל ת"א – צ'לסי 0:2
אף אחת מהשתיים לא דומה היום לקבוצה שהייתה בתחילת המילניום. בהפועל היה שילוב בין עוגנים טובים, זרים משובחים ומאמן אגדי שהפך אותה לקבוצה שבעונת 2001/2 הגיעה לרבע גמר גביע אופ"א, וצ'לסי הייתה בעיצומם של חילופי משמרות שהפכו אותה, עם הגעתו של רומן אברמוביץ', לקבוצה הכי טובה באנגליה.
בתחילת אוקטובר 2001 הופל מטוס רוסי שהמריא מישראל על ידי טיל נ"מ אוקראיני במהלך תמרון. הפלת המטוס היה הקש ששבר את עצביהם המרוטים ממילא של הקבוצות האירופיות שהתארחו בארץ בשיאו של גל הטרור. המשחק בין ישראל לאוסטריה נדחה ב-20 יום בגלל הפלת המטוס, וצ'לסי הגיעה לארץ למשחקה בסיבוב הראשון של גביע אופ"א ללא שישה משחקניה, שהעדיפו להישאר בלונדון – בהם אלופי העולם ואירופה מרסל דסאי ועמנואל פטי.
צ'לסי עלתה בהרכב שבו שיחקו אומנם פרנק למפארד וג'ון טרי, אבל כרוקיז, ובהרכב כיכב ג'אנפרנקו זולה. אבל שאף אחד לא יטעה: עדיין היה מדובר
בקבוצה גדולה על הפועל או על הכדורגל הישראלי. טיטאן בבלומפילד.
דקה וחצי לסיום 90 הדקות התוצאה עדיין הייתה 0:0. שלוש שניות אחר כך עלתה הפועל ליתרון מפנדל מדויק של שמעון גרשון. זה היה מהלך שהתחיל בגליץ' של טרי לכדור רוחב של אילן בכר, שנעצר בידו של הבלם האנגלי. התמונה שבה מקלף יוסי אבוקסיס מערימת החוגגים, שחקן-שחקן, ומחזיר אותם למגרש, הייתה רק סצנת מעבר לרגע השיא.
שמונה שניות לסיום זמן הפציעות הניח יוסי אבוקסיס כדור אמן על הראש של סרגיי קלשצ'נקו, ומשם זה טס לקורה ופנימה. 0:2 להפועל על צ'לסי, והאצטדיון רעד אפילו יותר מהרגע שבו הכריז יורם ארבל על כך שעמדת השידור שלו רועדת (בשער השני של שבתאי לוי בדרבי ה-0"3 בסוף 1980). הפעם הוא הכריז: "סנסציה דה לה סנסציה".
אבוקסיס מול למפארד. "סנסציה דה לה סנסציה" (Gettyimages)
שלוש יריות בלב
17 במארס 2014
ליגה. הפועל ת"א – מכבי ת"א 3:2
זה המשחק האחרון ברשימה, אבל כנראה הטוב והאיכותי מכולם. כזה שהייתה בו דרמה יוצאת דופן והצגה של שחקן אחד, שהיה גדול על שתי הקבוצות, וגם על ליגת העל כולה.
מכבי רצה אז לאליפות שנייה ברציפות. היא אומנם סיימה את העונה בהפרש של 16 נקודות מהמקום השני, אבל במחזור האחרון של העונה הסדירה, רגע לפני הכניסה לפלייאוף העליון, היא הוליכה בארבע בלבד על פני הפועל ב"ש. מרוץ חשוב נוסף היה הקרב על מלכות השערים, שם הוביל עומר דמארי על פני ערן זהבי, שרק בסיום אותו משחק הבינו כולם כי הפך למפלצת שערים.
הפועל הייתה טובה יותר. אומנם זהבי העלה את מכבי ליתרון כשירה כדור שפגע ברגל של בוריס קליימן ונכנס ברווח הצר שבין השוער לקורה, אבל אחרי שהורחק ראדה פריצה בכרטיס אדום ודמארי השווה בנגיחה, היה ברור שהפועל עדיפה בהרבה.
ארבע דקות לסיום הכשיל חואן פאבלו את דמארי ברחבה, וזה העלה את הפועל ל-1-2, אבל דקה אחר כך, וכשהכרוז האדום עדיין קורא בשמו של דמארי, היה זה אוראל דגני שהכשיל את טל בן חיים בפינת הרחבה, וזהבי בעט מהפנדל פצצה, 2-2.
השופט אלי חכמון הוסיף שלוש דקות. בהתקפה האחרונה זכתה מכבי ת"א בכדור מן ההפקר לאחר איבוד של דגני במרכז המגרש. ברק בדש מסר הצדה לזהבי, שהקדים בתנועת עומק אופיינית את דגני, שאיחר בסגירה, ובנגיעה קלאסית אחת המשיך לפינה הרחוקה.
שבע שניות לבאזר. שלושער מטורף. 2-3 למכבי בדרבי הכי גדול שהיה לא רק בבלומפילד, אלא אי פעם. מה שקרה מאותה שנייה, כשכל אנשי מכבי, בראשות המאמן פאולו סוזה, דולקים אחרי האקדוחן, רק הוסיף למיתוס שיצר המשחק הזה באצטדיון המדהים הזה.
מה דעתך על הכתבה?