לקח לי שנים להבין איזו חוויה מטורפת עברתי שלא הבנתי את מלוא משמעותה בזמן אמת: הייתי ילד בן 25 שנשלח על ידי עיתון 'חדשות' המיתולוגי לבלות שבועיים עם דייגו מראדונה באוסטריה ובשווייץ, רגע לפני בואה של נבחרת ארגנטינה למשחק נגד נבחרת ישראל באיצטדיון רמת גן, במאי 1990, ערב המונדיאל באיטליה. היו לי איתו כמה חוויות בלתי נשכחות – את רובן מתברר ששכחתי לגמרי עם השנים. באחת מהן, מטורפת לחלוטין, נזכרתי לפתע היום.
בשווייץ השתכנה נבחרת ארגנטינה במלון מבודד ושכוח אל בהרים והטלפון הציבורי היחיד בסביבה (כמובן שלא היו אז טלפונים ניידים) היה בכניסה אליו. מדי ערב הייתי מסתגר בתוכו, נועל אותו מבפנים ומכתיב אלפי מילים לקלדנית במערכת. באחד הערבים השגרתיים האלה נחרדתי לשמע דפיקות איומות על קיר תא הטלפון. בהתחלה התעלמתי, אחר כך שמעתי אין ספור קללות איומות בספרדית עסיסית מעבר לדלת ותוך כמה דקות התווספה אליהן סדרה של בעיטות חדות ופראיות.
כשפתחתי אותה נדהמתי לגלות את הדייגו ארמנדו בכבודו ובעצמו מאיים עליי בתנועות של שחיטה על צווארו ודורש ממני לנתק את הטלפון מיד כיוון שיש לו שיחה דחופה לבצע לארגנטינה. כמובן שהייתי כל כך ממוקד מטרה ולא ראיתי מעבר לה כלום, עד שנפנפתי אותו החוצה כאחד האדם עד שסיימתי להכתיב את המילה האחרונה. אחרי שעה ארוכה פיניתי את התא, התנצלתי בנימוס ואמרתי לו שעכשיו הוא יכול להיכנס. אני יודע שהסיפור הזה נשמע כל כך הזוי ודימיוני, אפילו לעצמי, עד שטרחתי לפשפש באלבומים הישנים שלי ולבלוע קילוגרמים של אבק כדי למצוא את התמונה שצילמתי את מראדונה כשהגיע תורו. והנה היא לפניכם:
מה דעתך על הכתבה?