קו 470: אורי אוזן מנתח את העסקאות של בית"ר ירושלים והפועל ב"ש

עשרה חודשים עברו מאז רכש משה חוגג את בית"ר ירושלים כדי להקים אותה מההריסות שהשאיר אחריו אלי טביב. חוגג, שגדל בבאר שבע, שיחק במחלקת הנוער שלה ושימש כספונסר שלה בשנים 2012-2015, קיבל בבית"ר מועדון מפורק עם סגל דליל. בתחילת הדרך הוא ניסה למלא את הסגל ברכישות של שמות גדולים ללא קשר לצורכי הקבוצה, וכמובן שזה לא צלח. גם חילופי מאמנים ועוד רכישות בשלוף בחלון ההעברות של ינואר לא הצליחו להביא את בית"ר לפלייאוף העליון ושלחו אותה לקרבות הישרדות שהסתיימו בסופו של יום עם אנחת רווחה.


מהרגע שחוגג הגיע, היחסים המקצועיים בין הפועל ב"ש לבית"ר ירושלים עלו מדרגה. דודו גורש, שמואל שיימן ודן איינבינדר עשו את דרכם לבירה כשאריק סאבו עשה את הדרך ההפוכה בעסקה שהתבררה בדיעבד כלא מוצלחת מבחינת שני הצדדים – ומלבד איינבינדר, שגם עתידו נמצא בסימן שאלה, כולם כבר לא רלוונטיים. העסקה הזו הייתה רק ההקדמה לעסקה הגדולה של הקיץ, עסקה מתפתחת שאתמול הגיעה לשלב הסופי שלה: מיכאל אוחנה וסכום כסף עברו לב"ש תמורת דויד קלטינס ו-ויתור על ארנסטס שטקוס.


אם ניקח את הסכומים בערבון מוגבל ונבין שענייני האחוזים בכרטיס רלוונטיים רק במקרה של מכירה עתידית בסכום גבוה ממה שעבר בין המועדונים, נבין שב"ש ביצעה פה עסקה חלומית. היא קיבלה את אחד משני שוערי הליגה הטובים בשנתיים האחרונות, שוער שנותן הרבה שקט להגנה ומשדרג אותה משמעותית ביחס לשנים האחרונות.



קלטינס. רכש שנותן המון תקווה להפועל באר שבע (אתר רשמי)


בנוסף, ב"ש נפטרה משחקן מאוד מוכשר כמו אוחנה (שנחשב לכזה כשהגיע ולא התקדם מאז), אבל כזה שלא רוצה לשחק אצלה, שחקן שחזר באיטיות מפציעה לא פשוטה (11 חודשי שיקום) וקיים סימן שאלה לגבי היכולת שלו לחזור לעצמו ולממש את הפוטנציאל הגדול שטמון בו. בתמורה הגיע קלטינס, שחקן נבחרת מאותו שנתון (95), שבכל עונה מתקדם, סוגר לה שלוש עמדות ובמיוחד עמדת הקשר האחורי. קלטינס הוא בחור מאוד איכותי שכל מאמן חולם לאמן. השילוב שלו עם עדן שמיר, ספוריממן לצד זר איכותי במרכז השדה, נותן הרבה תקוות לעתיד טוב מבחינת ב"ש. 


הצד של בית"ר בעסקה מלא סימני שאלה. אם אוחנה יממש את ההבטחה ויפרח בטדי, העסקה הזו היא WIN WIN – אבל זה אם גדול. צריך להוסיף לזה את החלק הקדמי הבעייתי שנבנה בבית"ר ואת מידת התאמתו למאמן. מוחמד הוא רכש נפלא, אבל הוא לא קשר אחורי יחיד ואחד היתרונות הגדולים שלו הוא שבירת קווים בכדרור. תכונה דומה לזו שמאפיינת את קינדה, אוחנה, ו-ורד. גם פלומיין וגרסיה אוהבים את הכדור לרגל ופחות לשטח. אין כמעט שילוב בין חבורת הקישור שנבנית בבית"ר שתאפשר את האינטנסיביות ההגנתית שרוני לוי דורש מהקבוצות שלו.


הוויתור על קלטינס, שהגיע אחרי השחרור של טל כחילה (והפרידה מאבישי כהן כחלק מעסקת שי קונסטנטין), משאיר את בית"ר עם שחקן בית אחד, אור זהבי. נכון, החשיבות של שחקני בית ירדה בשנים האחרונות, אבל עד שמחלקת הנוער של בית"ר מצליחה לגדל שחקן שמגיע לנבחרת ונחשב לקונצנזוס גם ביציעים, לא ברור איך היא מוותרת עליו ליריבה פוטנציאלית לצמרת. 



אוחנה, מוחמד ושחקני בית"ר ירושלים. סימני שאלה רבים (דני מרון)


חוגג מלא כוונות טובות. הוא קיבל מועדון מפורק וממלא אותו בתוכן ובבעלי תפקיד. הוא כביכול זז הצידה ונתן לבניון את הניהול המקצועי, אבל ממשיך להגיב ברשתות החברתיות ולהיות האיש שעומד בפרונט. הוא משקיע ממון רב, אבל גם ממשיך ברכישות פופוליסטיות ורגשיות ופחות רכישות כחלק מתכנון מקצועי מסודר – עוד דוגמה היא הבאת קונסטנטין, שהצטיין במערך של חמישה בהגנה למאמן שדוגל במערך של ארבעה שחקני הגנה.


לבית"ר יש עוד מספיק זמן לסגור את החורים הגדולים שיש לה בעמדות מפתח – בלם, מגן שמאלי, קשר אחורי וחלוץ – והצלחתה המקצועית תהיה תלויה בזרים שיגיעו בעמדות האלו וביכולת של לוי לנהל את הסגל הלא מאוזן ומלא האגו שלו בלי לאבד את חדר ההלבשה ואת האמונה מהיציעים. איך שלא נהפוך את זה, בית"ר חזרה להיות הסיפור הגדול של הליגה לעונה. משעמם בטוח לא יהיה.



משעמם בטוח לא יהיה. חוגג, בניון ועלי מוחמד באימון (דני מרון)