יהלום מרוסק: בניון – הסמל שלא ידע להעריך אותנו

יוסי בניון
יוסי בניון | עדי אבישי

בגיל 38 בניון "רק רוצה לשחק", אבל רק בתנאים שלו. הכדורגלן הישראלי אולי הגדול בדורו נפרד שוב בטונים צורמים ושרון דוידוביץ' חושב שהגיע הזמן שסמלים לא רק יתלוננו על היחס, אלא יידעו גם להחזיר

(גודל טקסט)

יוסי בניון רק רוצה לשחק.

אבל יוסי בניון רק רוצה לשחק מתי שהוא רוצה לשחק, כמה שהוא רוצה לשחק, איפה שהוא רוצה לשחק, איך שהוא רוצה לשחק, עם מי שהוא רוצה לשחק, איך שהוא רוצה לשחק, בזמן שהוא רוצה לשחק.

הפרידה ממכבי פתח תקווה אחרי שלא קיבל מספיק דקות, או שלא פתח בהרכב, או שלא קיבל את ההודעה על כך בבוקר או בצהריים או בלילה ואז סירב להתלבש למשחק, היא עוד נדבך במסלול הפרידה הבלתי שגרתי, ובעיקר העצוב, של יוסי בניון מהכדורגל.


יוסי בניון. מסלול בלתי שגרתי ובעיקר עצוב (ערן לוף)

הרי כעת יסתובב לו מעלינו שוב אותו תסריט מאז חזר מאירופה. זה בטח לא בניון אשם, זו הקבוצה. או הקהל. או המאמן. או הבעלים. תכף יעלו מילים על לב, על תשוקה למשחק, ואז תפתח לה גם העבודה בכלי התקשורת על דעת הקהל, פתאום הוא זה שיהפוך לקורבן, זה שלא התייחסו אליו יפה. במיוחד לא אליו, שחקן במעמדו.

זה פרק כל כך בלתי שגרתי, שהוא כמעט כבר לא מפתיע אף אחד. אין כאן שום דבר מיוחד או שונה, רק השלמת מעגל החיים בקריירה של הכדורגלן אולי  הגדול ביותר בדור האחרון, ואולי אי פעם בכדורגל הישראלי. קריירה שניתן לחלק אותה לשלושה חלקים:

1 – על ילד, יהלום שמחליקים לו על הקטנות (מקרה אלי כהן), כי רוצים שיגדל ויצמח ויצליח.

2 – על כוכב-על, יהלום שמחליקים לו על הקטנות (מקרה משה סיני בנבחרת) כי רוצים שייצג אותנו בכבוד ויצליח.

3 – על השחקן המבוגר והדמות לחיקוי, יהלום שמחליקים לו על הקטנות (מכבי חיפה, הפרידה לאחר הזכייה בגביע, בית"ר וטביב, אלישע לוי ומכבי פ"ת), כי הרי זה "יוסי בניון".


"הרי זה יוסי בניון, היהלום". קריירה שמתחלקת לשלושה חלקים (דני מרון)

אבל זה בדיוק העניין. כבר אין סיבה להחליק, אין על מה להחליק. זהו בניון, ועם כל הטוב כך גם עם הרע, כך עלינו לקבל אותו בזיכרון שלנו. הכישרון לצד התקריות, היהלום לצד "הקטנות". שחקן גדול, וכך נדמה – אדם קטנוני.

אפשר בקלות להתלונן על יחס החברה לאנשי ספורט ותיקים ומצליחים, זה מה שכל הזמן עושים פה, אבל אפשר גם לתהות כיצד שחקן, ענק ככל שיהיה, מגיע למצב כזה. מחנכים אותנו תמיד ואומרים לנו שבארץ לא יודעים להעריך סמלים. ייתכן וזה נכון. ואולי – סמלים לא יודעים להעריך את הקהל, את הקבוצות שקיבלו אותם, את אלה שבאמת אוהבים אותם.

 

ושם נמצאת הנקודה הכואבת, אצל אלה שבאמת אוהבים אותו, או אהבו אותו במהלך הקריירה. ויש המונים כאלה. אסור לזלזל ברגשות שלהם, של רבים מהם שיושבים וקוראים את הידיעות, או את הטקסט הזה ממש, ומשהו בהם נצבט ומתכווץ. לראות איך גיבור הילדות שלהם, או גיבור הנעורים, או כאלה שיש מי שקראו לו "סמל לאומי", נקלע שוב ושוב לסיטואציות הללו.


במדי ליברפול. גיבור שנקלע לסיטואציות מעציבות (Gettyimages) 

אבל לפני שיפרוש, לפני שאפשר יהיה לשחרר אנחת רווחה מכל אי הנעימות הזו שחוזרת על עצמה שוב ושוב, לפני שאפשר יהיה בעיקר להתרפק על הרגעים הגדולים והיפים, צריך להישיר מבט ולהגיד את האמת: זה כבר מזמן לא עצוב – זה פשוט מכעיס. ופתטי.

עוד באותו נושא: יוסי בניון

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי