לפעמים החיים הם לא פלייסטיישן. בפלייסטיישן, עם ניסיון של שעתיים פלוס־מינוס, אתה יכול לקחת את יובנטוס ולרוץ איתה עד גמר הצ'מפיונס, לחורר רשתות עם כריסטיאנו רונאלדו ולגרוף תהילה בלי סוף. אם בא לך, בפלייסטיישן אתה גם יכול לקחת את יובנטוס כמאמן – אלמוני ככל שתהיה – ולנהל את כל האופרציה הזו – ממחלקת הנוער, דרך העניינים הפיננסיים ועד, כמובן, גמר הצ'מפיונס. ורונאלדו, איך לא, יחורר רשתות.
אבל השבוע, כנראה באופן סופי, הבינו אנדראה פירלו וכריסטיאנו רונאלדו שהחיים הם לא פלייסטיישן. כוכב־העל הפורטוגלי, מוטציית כדורגל מהלכת ויצור די מתוחכם בפני עצמו, נראה כמו שחקן ספסל בבני יהודה במשחק הגומלין מול פורטו בשמינית גמר ליגת האלופות. יובנטוס הגיעה למאני טיים בפיגור 2:1 שגררה מהמשחק הראשון, ומי אם לא רונאלדו אמור היה לתת לה את הערך המוסף – כן, גם בגיל 36 זה מה שאמור כריסטיאנו רונאלדו לעשות – ולעבור את היריבה הלא מאוד מאיימת מפורטוגל.
אבל רונאלדו לא הגיע למשחק. הוא אמנם בישל את השוויון של יובה, אבל זהו בערך. יובה של היום היא כבר לא יובה של פעם, כריסטיאנו לא סייע לה לדרוס, וכשהמשחק הגיע להארכה, במקום שחקן־על קיבלה יובנטוס שחקן דרדל'ה שעומד בחומה לפני בעיטה חופשית, קופץ לא נכון ורואה את הקבוצה שלו סופגת שער שמעיף אותה מאירופה.
לא פשוט לרדת מהבמה. לא קל להודות שאתה כבר לא מה שהיית פעם. זה בטח לא קל כשאתה עובד בזה, כשאתה משקיע עשרות רבות של שעות מדי שבוע על מנת לשמור על עצמך מוכן ככל האפשר. אבל נראה שרונאלדו – וגם ליאו מסי אגב – צריכים להתחיל להשלים עם המגמה המסתמנת. את הזמן אי אפשר לעצור, והם לא משחקים בעמדת השוער או אפילו הבלם, שמאפשרת למשוך עוד שנתיים־שלוש בכושר מדהים. אף אחד מהם לא יהיה ג'יג'י בופון, ועל מעמד כמו של ניסים כהן הם יכולים רק לחלום.
מה מוריד ספורטאים מהבמה? בדרך כלל פציעה מעצבנת או סכסוך רציני עם ההנהלה. מי שהכל טוב אצלו – בטח כשיש לו כוח שיווקי מופרע כמו של רונאלדו – צריך לעשות את זה בטיימינג הנכון, ומן הסתם אין כזה באמת. דרך אידיאלית לעשות את זה היא אחרי זכייה אדירה בצ'מפיונס נגיד, ואפשר לדעוך בכיף ב־MLS כש־80% מהזמן אתה על החוף בפלורידה או קליפורניה – אבל כמה כדורגלני־על עשו את זה ככה?
רונאלדו יצטרך למצוא את הדרך הנכונה לקפל את הקריירה המפוארת שלו – ומהר, כדי שזקנתו הספורטיבית לא תבייש את שחרותו. גם ככה הוא משחק בליגה הקשה בעולם, הסרייה א' היא בדיוק ההפך מהלה ליגה, שמאפשרת לכדורגלנים מסוגו לגמור עם 35 שערים בעונה ולהבקיע רביעיות מול כל מיני קאדיס ואוביידו. אפילו הסקודטו הנצחי כבר לא מובטח ליובה, שמפגרת אחרי אינטר ב־10 נקודות (ומשחק חסר). הודעת פרישה אחרי ניצחון בקופה איטליה על אטאלנטה היא לא מה שמגיע לרונאלדו, מה גם שספק אם יובה פייבוריטית מול הקבוצה הנהדרת מברגמו.
גורם שהיה יכול לסייע לרונאלדו לעשות פיניש כהלכתו הוא מאמן יובנטוס. הבעיה היא שאנדראה פירלו הוא, איך נאמר, מינוי ישראלי לתפקיד בכיר בקבוצה אירופית מובילה. וזה לא מתאים. הרי תועפות הביקורת שעפו רק לפני שנה על הראש של מאוריציו סארי – שאותו החליף פירלו בתפקיד – התעסקו בעיקר בחוסר הניסיון של המאמן, בחוסר היכולת שלו לנצח במשחקים גדולים ובאי־התאמתו לאימפריה כמו יובנטוס. אז זה התפרש כאפס סבלנות כלפי הערס הנאפוליטני החביב, אבל היום, לאור השתיקה היחסית סביב פירלו, יש מצב שהביקורת על סארי הייתה נגועה גם בקצת גזענות צפון־איטלקית ישנה וטובה כלפי אנשי הדרום.
כך או כך, לא סארי ובטח לא פירלו הצליחו לעשות ליובנטוס או מיובנטוס את מה שהייתה תחת הפיקוח ההדוק של מקס אלגרי. בניגוד לשניהם, אלגרי הגיע ליובה כשהוא מבושל, עם אליפות ברזומה (אצל מילאן) ותוכניות עבודה מסודרות מאוד. זה הביא ליובה חמש אליפויות ברצף (אבל, לשם ההגינות – אפס הצלחה באירופה). סארי הגיע מבולגן והלך מבולגן, ופירלו – אין דרך נעימה להגיד את זה – הוא פשוט טירון. בחור נחמד, שחקן עבר מעולה, אבל טירון שהיה אמור לאמן את הנוער ותוך שבועיים זכה באחת המשרות החלומיות בכדורגל האירופי משום שהעיפו את סארי הביתה.
לא פלא שזה לא עובד להם, לפירלו ולרונאלדו. החיים הם לא פלייסטיישן, וגם אם כן – גם אותו צריך לדעת לכבות מתישהו.
מה דעתך על הכתבה?