יממה בלבד לאחר שהקבוצה שלו התרסקה בפתיחת סדרת גמר המערב, נעמד מייק ד'אנטוני, מאמן יוסטון, אל מול סוללה של מצלמות ועיתונאים. משאלה לשאלה, ניתן היה לחוש לאן כולם מכוונים. עד שהמאמן בן ה-67 שם לזה סוף.
"נמאס לי מ'הרעש', של כולם", אמר לאחר שכמעט כל הפרשנים ביקרו את שיטת המשחק של הרוקטס בתבוסה 119:106 בבית לגולדן סטייט, שכמו כל העונה – הסתמכה על התקפת הבידודים של אחד-על-אחד. "אוי, אלוהים. בידודים. זה כל מה שהם עושים', זה ממש לא נכון. זה לא כל מה שאנחנו עושים, רק מה שאנחנו עושים הכי טוב. אנחנו קולעים 60 אחוז מהנקודות שלנו בבידודים. ראיתם אותנו משחקים 82 משחקים? אנחנו מה שאנחנו ואנחנו די טובים בזה. לא נוכל לשנות את מי שאנחנו – רק להיות טובים יותר בזה".
ד'אנטוני יכול היה לשנות. הייתה לו את כל הלגיטימציה לכך. יוסטון נראתה אובדת עצות בהתקפה ונדמה כי עונה שלמה עומדת לרדת לטמיון אל מול מפלצת המסירות והתנועה אשר ידועה גם בכינויה "ווריירס".
אבל הוא לא שינה דבר כמעט. להפך, הוא הלך על התקפת הבידודים ביתר שאת, רק הקדים את ביצועה ב-5-6 שניות, להשאיר לרוקטס מרווח פעולה למצב קליעה נוסף. בניגוד לכל הביקורות, הוא המשיך לסמוך על השיטה שהביאה אותו למקום הראשון בעונה הסדירה. וזה השתלם.
יוסטון כתשה את ג"ס במשחק מספר 2 (105:127) והצליחה גם לנצח בחוץ את המשחק הרביעי (92:95) ולהחזיר את יתרון הביתיות (2:2). היא לא שינתה כמעט דבר ויותר מכך – גרמה לגולדן סטייט להשתנות.
בניגוד לכל הביקורות, הוא המשיך לסמוך על השיטה שהביאה אותו למקום הראשון בעונה הסדירה. וזה השתלם (AFP)
מקבוצה של 11.1 בידודים בעונה הסדירה (על פי ESPN), לקבוצה של כ-27 בידודים למשחק בסדרה. מקבוצה של מסירות ואסיסטים, לכזו שנתקעת ברבע האחרון של המשחק ה-4, רושמת 0 אסיסטים ב-10 הדקות האחרונות וקולעת 3 מ-18 בלבד – האחוז הנמוך ביותר שלה כל העונה ברבע.
מייק ד'אנטוני לא שינה דבר, רק שיפר. הוא לא שינה – כי הוא כבר שינה מספיק דברים במהלך הקריירה שלו.
מ-7 ל-17 שניות
שמו של מייק ד'אנטוני מצלצל מוכר לא רק בארה"ב, אלא גם באירופה. האמריקאי שהפך לכוכב ביבשת הישנה וזכה בשתי אליפויות אירופה עם מילאנו כשחקן, החל את צעדיו כמאמן באיטליה ונשאר שם שבע שנים לפני שהפך לעוזר מאמן בליגה הטובה בעולם. הוא עשה זאת שנים ארוכות, למד ביסודיות, הסתגל ושינה תפיסות משחק כדי להתאים עצמו שוב לאמריקה (משהו שדייויד בלאט למשל לא עשה).
ב-2003 הוא מונה למאמן הראשי של פיניקס. בחמש שנותיו שם, ד'אנטוני לא רק היה אחראי על הקבוצה הכי מהנה בליגה של אותן שנים, ולא רק סיפק כר נוח לפריחה לסטיב נאש ושתי הזכיות שלו ב-MVP, אלא בעיקר "שינה את עולם הכדורסל", כפי שכתב הרכז במכתב הפרישה שלו. הוא יצר את התקפת ה-"7 שניות מטה", שהביאה לעולם סגנון משחק משולהב ומסחרר, שמהווה במידה רבה בסיס לחלקים גדולים של הליגה כיום ולהתפתחות הכדורסל.
ממאמן שכמעט לא שם דגש על הגנה, הפך ד'אנטוני את יוסטון לקבוצה שסיימה שישית בדירוג ההגנתי (AFP)
אחר כך יגיעו שנים רעות. ככה זה כשאתה בניקס, ככה זה כשאתה לא ממש מסתדר בלייקרס ועם קובי. ד'אנטוני חזר לספסלים האחוריים – עוזר מאמן בנבחרת ארה"ב, מאמן-שותף בפילדלפיה המתפרקת. נראה היה שהקריירה שלו מתפיידת.
רק שאז ד'אנטוני השתנה. שוב.
בשתי העונות האחרונות מאז הגיע ליוסטון, הוא שינה לגמרי את תורת המשחק שלו. הוא ראה את הכלים העומדים לרשותו – את שחקן האחד-על-אחד הטוב בליגה בדמות ג'יימס הארדן, ואת אחד הרכזים ומקבלי ההחלטות הטובים בהיסטוריה של המשחק בדמות כריס פול – והאט את הקצב. הוא החליט להעביר את הזמן, לבודד אותם, לנצח. הוא יצר, אם תרצו, את התקפת ה-"7 שניות ומעלה", או "17 שניות ומטה".
לא רק שם הוא השתנה. ממאמן שכמעט לא שם דגש על הגנה, הפך ד'אנטוני את יוסטון לקבוצה שסיימה שישית בדירוג ההגנתי וככזו שמסוגלת לשרוט, לנשוך ולהתמודד בהגנה אישית מדהימה גם מול מי שנחשבת אולי לקבוצת ההתקפה הטובה בהיסטוריה.
רגע האמת
ד'אנטוני הגיע לפלייאוף הזה בעמדה מעט דומה לרכש הכי חשוב של הקבוצה בקיץ, כריס פול. כמו הרכז, גם ד'אנטוני נחשב למומחה עונה סדירה, ותו לא. עונות מדהימות, מאזנים מרשימים, שתי זכיות בתואר מאמן העונה (2005, 2017) – אבל עדיין בלי קפיצת המדרגה.
יגיעו לגמר? הארדן ופול (AFP)
הלילה (04:00), במשחק מספר 5 ועם יתרון הביתיות, ד'אנטוני, ופול, מגיעים למדרגה שהם חיכו כל כך לטפס עליה. סליחה, לקפוץ עליה. קצת קשה לנבא מה יהיה, אבל בדבר אחד אפשר להיות בטוחים: יוסטון תישאר אותה יוסטון, ד'אנטוני יישאר אותו ד'אנטוני.
לפחות עד השינוי הבא.
מה דעתך על הכתבה?