לשבור את הקללה: פפ מתקרב לסיים את הבצורת שמאיימת על תדמיתו

אדווין ואן דר סאר לא יכול היה לעשות כלום נגד הכדור האחרון שחדר לרשתו. במשחקו האחרון בקריירה, נתן השוער ההולנדי הצגה בגמר ליגת האלופות מול ברצלונה, אבל בכל זאת הפסיד 3:1. הביצועים של פדרו וליאו מסי היו נהדרים, אבל השער האחרון של דויד וייה – בבעיטה מסובבת לחיבורים – היה המרהיב ביותר. זה היה הרגע בו הבין אלכס פרגוסון שהשדים האדומים הפסידו, זה גם היה הרגע בו זכה פפ גווארדיולה בליגת האלופות בפעם השניה בקדנציה בת שלוש שנים בלבד בברצלונה. הוא היה רק בן 40, צעיר יותר אפילו מוואן דר סאר, וכבר השתווה לסר אלכס האגדי במספר הפעמים שהניף את התואר האירופי הנכסף. הוא היה העילוי האולטימטיבי – המוח מאחורי אחת הקבוצות הטובות בכל הזמנים.

עשור חלף מאז. ואן דר סאר על הדשא מרגיש כמו היסטוריה עתיקה, ומנצ'סטר יונייטד החליפה כבר ארבעה מאמנים מאז פרישתו של פרגוסון. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר בפרק זמן לא מבוטל – ובמשך כל הזמן הזה לא זכה שוב גווארדיולה בליגת האלופות. הוא אפילו לא העפיל לגמר. ככל שעברו השנים, התופעה הזו הפכה לכתם על הקריירה שלו, לסוג של קוף על הגב שהוא לא מצליח להסיר.

האם זו באמת הדרך הנכונה להגדיר את הצלחת המאמנים? האם צריך לשפוט את מורשתם דרך מספר משחקי פלייאוף, בהם למזל עשויה להיות השפעה מכריעה? רוברטו די מתיאו, למשל, הדיח את ברצלונה של פפ והצעיד את צ'לסי לזכיה בליגת האלופות ב-2012, כלומר הוא זכה בתואר האירופי אחריו, אבל בהתחשב במה שקרה לאחר מכן רואים בזה כעת סוג של קוריוז. ואולם, מבחינת מאמנים בכירים כמו גווארדיולה, אשר מקבלים לידיהם את הסגלים המפוארים ביותר במועדונים העשירים ביותר, זה אכן המדד. התארים המקומיים זוהרים קצת פחות בשל היעדר תחרות, ולכן למשחקי ההכרעה בצ'מפיונס-ליג יש חשיבות עליונה. בבאיירן מינכן, ובמידה לא מבוטלת גם במנצ'סטר סיטי, ליגת האלופות היא המטרה העליונה. אם אתה לא עושה את זה, הציון הוא נכשל – קל וחומר אם אתה סוגר עשור ללא העפלה לגמר.

זה בלט במיוחד בבאיירן, כי ההודעה על מינויו העתידי פורסמה בתחילת 2013, וכולם ידעו כי גווארדיולה מגיע על מנת לזכות בליגת האלופות – כי הבווארים לא ראו את התואר האירופי מאז 2001. אלא שאז קטף יופ היינקס טרבל, כולל ניצחון על בורוסיה דורטמונד בגמר החשוב מכולם, דווקא לפני שפפ קיבל את הג'וב. לפתע, הוא לא היה צריך לעשות היסטוריה, אלא לשחזר אותה – וזו משימה הרבה יותר קשה מנטלית, במיוחד כשהיא מלווה בשינוי סגנוני שלא מתקבל בעין יפה בידי ההנהלה, התקשורת והאוהדים.

אז, כאשר הודחה באיירן שלוש פעמים ברציפות בחצאי הגמר, נולדה גם התיאוריה לפיה פפ חושב יותר מדי ומנסה להמציא את הגלגל מחדש במשחקים המכריעים. במשחק הגומלין נגד ריאל מדריד בחצי הגמר ב-2014 הוא נכנע לכאורה ללחץ תקשורתי, קיים התייעצות עם שחקנים בכירים, החליט לזנוח את החזקת הכדור לטובת התקפה בכל מחיר, הפקיר את העורף וספג תבוסה 4:0. לעומת זאת, בחצי הגמר מול ברצלונה אהובתו ב-2015, הוא פתח משום מה עם שלישיית בלמים כאשר המגן השמאלי ראפיניה תופקד כשמאלי שבהם על מנת לשמור על מסי, שינה את הכל בחלוף 20 דקות, ובסופו של דבר הובסה באיירן 3:0.

גם במנצ'סטר סיטי המטרה הגדולה של פפ היתה ונשארה ההצלחה בצ'מפיונס-ליג. לקבוצה של השייחים מהאמירויות כבר היו אליפויות עם רוברטו מנצ'יני ומנואל פלגריני, אבל באירופה היה צורך לעשות היסטוריה. באופן אירוני למדי, גם הפעם ההישג הגדול ביותר של התכולים בליגת האלופות התרחש אחרי שכבר הוכרז על הגעתו של גווארדיולה. ב-2016, כשהוא "מחכה על הקווים" ומודח בעצמו בחצי הגמר על ידי אתלטיקו מדריד, העפילה סיטי לאותו השלב ונוצחה על ידי ריאל מדריד בשער בודד. אז הפעם ההיסטוריה המתינה לו, אבל הנה לכם – בארבע שנותיו הראשונות באנגליה לא הצליח גווארדיולה להגיע אפילו לחצי הגמר.

למזל היה לא פעם תפקיד מרכזי בדרמה, אבל אי אפשר להתלונן רק על המזל כאשר המעידות הופכות לסדרתיות. הטענות בתקשורת על כך שפפ "חושב יותר מדי" חזרו בכל אחת מהשנים, והתופעה הגיעה לשיאה הביזארי ברבע הגמר בעונה שעברה, כאשר גווארדיולה בחר משום מה במערך זהיר במיוחד עם שלושה בלמים נגד ליון – והפסיד 3:1.

תומאס מולר, אחד הכוכבים הגדולים של פפ בבאיירן, הסביר פעם: "היתרון הגדול של סגנונו הוא שליטה מוחלטת במשחק מול יריבות נחותות יחסית. בטווח הארוך, הוא המאמן הטוב ביותר כי הוא מנצח באחוז הגבוה ביותר של משחקים. אבל במשחקי פלייאוף, גווארדיולה מקדיש תשומת לב מיוחדת ליריבות ולנקודות החוזק שלהן. הוא תמיד קצת נקרע בין האמונה בשיטה שלו להתאמת המערך ליריב. ובסופו של דבר, לא תמיד היה ברור ב-100 האחוזים מה אנחנו אמורים לעשות".

אז עכשיו נמצא גווארדיולה במרחק נגיעה משבירת הקללה. גם במשחק הראשון בחצי הגמר מול פריז סן ז'רמן, היינו עדים למשחק זהיר יחסית של סיטי במחצית הראשונה, והקטארים הובילו 0:1 בזכות – למעשה, התוצאה היתה צריכה להיות גבוהה יותר. פפ חזר למקורות אחרי ההפסקה, ביצע חילוף מוזר על הנייר אך גאוני בפועל כאשר הכניס את אלכסנדר זינצ'נקו במקומו של ז'ואאו קאנסלו, ומנצ'סטר סיטי שלטה ביד רמה. לצד הקריסה המנטלית של הפריזאים, גם המזל סייע רבות לאורחת – המסירה של קווין דה בריינה הפכה לשער שיוויון, והחור בחומה איפשר לריאד מחרז לקבוע 1:2 בבעיטה חופשית.

אז כן, לפורטונה יש השפעה לא מבוטלת על המתחרש. מה היה קורה לו השער של ראחים סטרלינג מול טוטנהאם בזמן פציעות ברבע הגמר ב-2019 לא היה מבוטל באמצעות VAR? איש לא יודע. הפעם האלה הלכה סוף סוף עם פפ, והוא נמצא במרחק נגיעה מגמר ראשון אחרי עשור. בגיל 50, הוא מתקרב לשבירת הבצורת שמאיימת על תדמיתו. ויש שיגידו כי הוא צריך "לחשוב יותר מדי" לקראת הגומלין. מצד שני, פפ חושב יותר מדי על כדורגל לפני כל משחק.