1. כישראלים הורגלנו לחשוב שגמר אולימפי בשחייה הוא פחות או יותר שווה ערך למדליה באחד הענפים הקטנים. באופן אישי אני לא ממש מסכים עם התאוריה הזאת, אבל לא מעט אנשים זרמו אתה עד השבוע. מה שאני לוקח ממה שעשתה אנסטסיה גורבנקו עד עכשיו זה שבזכותה כנראה שכבר לא ישתמשו יותר בתאוריה הזאת.
כל מה שהיא היתה צריכה לעשות היה להעפיל לגמר משחה אולימפי (ולהיות השחיינית הישראלית הראשונה שעושה זאת) במשחה שאף אחד לא ציפה ממנה להתברג בו בין 8 הטובות בעולם. ברגע שזה קרה, באופן מפתיע, גורבנקו הראתה לנו שהיא עשויה מחומר שלא הכרנו עד היום – חומר שמביא אותך לגמר אולימפי בשחייה, גם אם לא היה בתכנון. זה גם חומר שהופך אותה לשחיינית רב-גונית ברמה בינלאומית, משהו שבכלל לא הכרנו במחוזותינו.
ונכון שיש עוד הרבה מה ללטש. את העניין של קבלת ההחלטות, מה לשחות ומה לא ומתי, את נושא הביצועים בבוקר לעומת הערב שהרבה פעמים יבוא לידי ביטוי במשחקים האולימפיים כי האמריקאים תמיד יקבעו את שעות המשחים לפי הפריים טיים שלהם, ובעיקר צבירת ניסיון. אבל מה שטוב הוא שיש מה ללטש.
זה נכון שאחרי ההישג שלה באליפות אירופה לפני חודשיים גורבנקו היתה צריכה לעשות גמר אולימפי ב-200 מעורב אישי. כולם חשבו ככה, והיא יותר מכולם. במקרה שלה, אני מעריך שזה היה יכול להיגמר בסוף הרבה יותר טוב, כלומר משחה גמר שבו היתה יכולה להתקרב למדליה עם שיפור של שנייה לשיאה הישראלי, ובאותה מידה יכל להיגמר כמו שזה נגמר ללא גמר אולימפי.
גורבנקו הוכיחה לכולנו במשחקים האלה איזו שחיינית גדולה היא, קודם כל בזכות הביצוע שלה בחצי גמר ה-100 גב, ולא בטוח שצריך להסיק יותר מדי מסקנות אלא לזכור שיש משחקים נוספים בעוד שלוש שנים, ושם היא צפויה להיות בשיאה לקראת גיל 21 – שלוש שנים זה המון לשפר וללטש. צריך לזכור שגם המשחקים האלה עדיין לא גמורים ומחרתיים היא תשחה במוקדמות ה-200 חזה ובהמשך עם נבחרת השליחים מיקס.
ובכל זאת, הנושא עליו דיברו יותר מכל אחרי ההופעה של גורבנקו ב-200 מעורב אישי היה האם היא היתה צריכה לשחות את הגמר האולימפי הראשון שלה, שעה לפני חצי הגמר של המשחה החשוב ביותר שלה. ללא ספק נושא מעניין ואפילו גורבנקו עצמה אמרה שאולי השילוב הזה לא היה הכי נכון בשבילה.
בכל מקרה, אם מנסים להשוות את השחייה שלה בחצי הגמר שהסתיימה בזמן של 2:10.70 דק' לעומת השחייה שלה כשזכתה באליפות אירופה בזמן של 2:09.99 דק', אפשר לראות שדווקא בסגנון הראשון היום (פרפר) היא היתה איטית ב-4 מאיות בלבד לעומת 50 המטרים הראשונים שלה באליפות אירופה בבודפשט, אבל ההבדל הגדול היה בסגנון השני שהיה הגב, אותו סגנון בו היא שחתה גמר אולימפי.
הפעם היא שחתה את ה-50 גב בזמן של 33.50 שנ' לעומת 32.62 שנ' בבודפשט, הבדל של 88 מאיות רק בסגנון הגב ולה היו חסרות בסך הכל 11 מאיות לכל ה-200 מטרים היום. מה שבטוח, הצוות המקצועי ובעיקר גורבנקו עצמה יסיקו את המסקנות, ואנחנו נישאר עם ההרגשה המוזרה של תחושת החמצה משחיינית שהשיגה גמר אולימפי – מי היה מאמין פעם בימים שאמרנו שגמר אולימפי בשחייה שווה מדליה בשייט?
2. ב-2019 שגיא מוקי היה אחראי לאחד ההישגים הגדולים בהיסטוריה של הספורט הישראלי כשזכה באליפות העולם בג'ודו. אף ג'ודוקא ישראלי לא עשה את זה בין הגברים, רק ירדן ג'רבי חתומה על הישג כזה. הכל נראה מוכן לקראת הנקמה של מוקי בטורניר הג'ודו האולימפי בקיץ 2020. אלא שאז שוב הגיעה פציעה בגב ואיתה כמעט שנה של היעדרות וגם כשמוקי חזר להתחרות וגרף כמה מדליות, מספיק להסתכל על הקרבות ועל היריבים שניצח כדי להבין שככל הנראה לא היתה לו הזדמנות להשתפשף מספיק לקראת רגע האמת בטוקיו.
בסטטיסטיקה אפשאר לראות שמאז החזרה מהפציעה מוקי זכה במדליית ארד באליפות אירופה ובטורניר מאסטרס בקטאר, אבל גם שם היריבים שהוא הפסיד להם היו מה שנקרא בשפת הג'ודו "כאלה שהוא צריך לזרוק" ומי שעקב אחריו בחודשים האחרונים הבין שהוא בבעיה. למשל בקטאר הוא הפסיד לג'ודוקא ההולנדי פרנק דה וויט שהפסיד קרב אחד לפניו גם בשמינית הגמר.
הוא אמנם ניצח באליפות אירופה את האוסטרי ממוצא גאורגי שגבר עליו היום אבל הפסיד באותה אליפות לאנרי אגוטידזה הפורטוגלי ממוצא גאורגי שגם הוא הפסיד היום בקרב הראשון. כלומר, אי אפשר היה להתרשם מההכנה שלו וכנראה שאותם הפסדים צורמים אחרי החזרה מהפציעה פגעו גם בהכנה המנטלית שלו – לא קל להיות אלוף עולם עם רצף הפסדים לג'ודוקות שהוא צריך לזרוק.
זו גם הסיבה שבין האנשים שמתעניינים קצת יותר בג'ודו, ולא רק אחת לכמה שנים, דווקא שמו של פיטר פלצ'יק הוזכר בחודשים האחרונים כמועמד הרציני ביותר של הג'ודו הישראלי למדליה בטוקיו, אולי היחיד.
דני בורשבסקי הוא פרשן אתלטיקה קלה בערוץ הספורט ובשוונג. בעבר כתב הספורט האולימפי של וואלה! ושליח וואלה! ספורט למשחקים האולימפיים בבייג'ינג ובלונדון
מה דעתך על הכתבה?