שיהיה אברם: היום שאחרי בנבחרת שלאף אחד לא אכפת ממנה

 ערן זהבי לא תולש את סרט הקפטן מעל זרועו, הוא מסיר אותו. הוא לא מטיח אותו בזעם, הוא מנפנף אותו ממנו והלאה. זהבי לא מבטא כעס, הוא מבטא מיאוס. לא את הסרט הוא מסיר ומנפנף, אלא את המעמד. זהבי לא רוצה יותר להיות שותף למעמד – לא כקפטן ולא כשחקן מהשורה.   

אני לא יכול להעלות על דעתי עוד קפטן של קבוצת ספורט ייצוגית שינהג כך. זהבי כן. אנחנו מכירים אותו. לזהבי יש  את הניצוץ הזה. תחפור מספיק עמוק, תגיע אליו. זהבי היה יכול להצפינו לאורך כל הקריירה שלו, אלמלא נקלע למסגרת שמוציאה ממנו את כל החרא שמונח ברבדים היותר עמוקים של אישיותו. אבל לא מספיק עמוקים כדי שהופעה במדי הנבחרת תאפשר לו להמשיך ולהצניע.  

• בניון: מוכן להמשך ההופעות בנבחרת

שחקני כדורגל מגיבים לסביבה שלהם. היא זו שמכתיבה מה תקבל מהם. אם שחקני נבחרת ישראל היו חופשיים לבחור, באמת חופשיים, לא מעט מהם היו שמחים לדלג על הופעה במסגרתה. עמרי אפק, שחקן נבחרת בעבר, אמר בהזדמנות שיש מצבים ששחקני הנבחרת נראים כמי שנגררים לשחק במדיה. ההשלכות הציבוריות לא מאפשרות להם להתחמק ולומר זאת בפה מלא, אבל אין לי ספק שחלק משחקני הנבחרת, בטח אלה שמשחקים בליגות האירופיות וביססו שם את מעמדם, חשים שהופעה במדי הנבחרת מחבלת להם בקריירה. זהבי הוא אולי הראשון שביטא זאת בקול רם ואף הוסיף מחווה כדי שכוונותיו יהיו ברורות.  

זהבי. מתעניין רק בקריירה האישית (ערן לוף) 

את זהבי, כל מה שמעניין זה הקריירה שלו. אני לא יודע עד כמה אפשר לבוא אליו בטענות. כל המעסיקים שלו עד עכשיו רק נהנו מהדחפים שלו. אירועים מהסוג שזהבי היה מעורב בהם מתרחשים על פי רוב במסגרות רקובות. לא הקפטן של הנבחרת רקוב, הנבחרת רקובה.

ההבדל בין נבחרות ישראל
שתי נבחרות הייצוג שלנו בכדורגל וכדורסל הונחו השבוע לפנינו. אלה שני ענפים שהספורט הייצוגי הישראלי מחויב להם. שתיהן שיחקו במסגרות שכדי להופיע בהן  מדינות מחזיקות נבחרות לאומיות.

קל להבחין – גם בסטנדרטים מקומיים שתיהן מציגות אוסף די בינוני של כישרונות. בענפים האלה ישראל יוצגה בעבר על ידי נבחרות יותר מרשימות מאלה שמייצגות אותה כרגע. מהדור הנוכחי של הכדורסל רק עומרי כספי וגיא פניני מימשו. הלפרין, אליהו ומקל – את הקריירות שלהם אפשר כבר לסכם.

אדלשטיין. לפחות אכפת לו (עדי אבישי) 

אבל בכדורסל יש מי שאכפת לו. בכדורגל אין. אני רואה מי נמצא בספסל הישראלי: ארז אדלשטיין, דן שמיר, אלון שטיין, מוטי דניאל. מאחוריהם פיני גרשון, גור שלף מפרשן. תשוקתם למשחק מבעבעת. אלה אין להם חיים מחוץ לכדורסל, קודם כל הישראלי. לחלק מהם יש קשר לנבחרת הצעירה שלקחה לא מזמן מדליית כסף באליפות אירופה לנבחרות צעירות, זו נבחרת שתיזכר. הכדורסל חי, יש לו בעלים, יש מי שמסתכל עליו, לוקח אחריות, מבקש להנחיל לו דרך. יש גם למי לבוא בטענות, ממי לדרוש דין וחשבון. בכדורגל ממי תדרוש, מזהבי? הכל מתחיל ממנו ונגמר אצלו.

גם כשהיא מובסת על ידי איטליה וליטא ושוב מפסידה במשחק שאין אחריו עוד אחד, הכדורסל שומר על צלמו. זו לא נבחרת נטושה, מופקרת, היא שייכת למישהו, יש סביבה קהילה תומכת, יש לה ציבור, לכן היא תקום, מתישהו זה יקרה כי הענף חי.  

נבחרת לא יכולה להתקיים כשלאף אחד לא אכפת ממנה. עשרות משחקים התקיימו השבוע בכל רחבי תבל במסגרת מוקדמות גביע העולם רוסיה 2018. כל משחק שנפלת עליו –  חגיגה. מוקדמות גביע העולם הן אירוע שבני אדם מתקינים עצמם לקראתו בכל מקום, חוץ מאשר כאן. כאן זה אירוע חמוץ, אילוץ שנכפה וקוטע את שגרת החיים האהובה והמוכרת של ליגת העל שתכף חוזרת, תודה לאל.

"מאיפה גירדו את קבהא? מי הסוכן שלו?"
אני רואה את מרואן קבהא במדי מאריבור נגד באר שבע. נשמע לי מוכר השם. נזכרתי שהוא מכאן. שיחק איפשהו ונעלם לי. מרואן, וואללה, לא עקבתי אחרי הקריירה שלו. במדי מאריבור הוא נראה שחקן. לא רק לי. הזמינו אותו לנבחרת, הרכיבו אותו נגד מקדוניה. שיחק במדיה נגד מקדוניה, שיחק גם נגד איטליה. "מה פתאום קבהא? מאיפה גירדו את קבהא? מי הסוכן של קבהא, נמני בטח, לא?".

קבהא. במאריבור הסיפור שונה (AFP)

קבהא של הנבחרת זה לא קבהא של מאריבור. זה לא רק הוא, כל שחקני הנבחרת יותר טובים מכפי שהם במדיה. הנבחרת הפכה למסגרת מקוללת. היא מדכאת וממיתה כל מי שנכנס אליה.   

מתי מאמן כדורגל מסתכל על מה שמוצג לפניו ואומר לעצמו: "רגע אחד, זה לא יכול להיות. אלה לא השחקנים שבחרתי. אני מכיר אותם מקבוצותיהם, אני עוקב אחריהם, אני יודע מי הם, אני יודע מה הם מסוגלים לתת, אני מכיר את יתרונותיהם, מודע לחסרונותיהם, אני ידוע כמאמן של שחקנים אבל אלה לא השחקנים שאני בחרתי. מה  קרה לשחקנים שאני בחרתי?".

ולאיזו מסקנה הוא מגיע אחרי שהפיק מעצמו את התובנה הזו. מתי הוא מעכל את מה שכל כך ברור – אלה שחקנים שנותנים לקבוצות דבר אחד ולנבחרת שלו דבר אחר. הקבוצות שלהם מרימות אותם, הנבחרת שלו מדכאת אותם. כדי שהמגמה הזו תשתנה נדרש משהו שהוא הרבה מעבר לכוחותיו של אלישע לוי. אלישע הוא רק מאמן. כמה זמן לוקח לממונים עליו להבין את זה.

כספי. כבר היו לנו נבחרות טובות יותר (עדי אבישי)

"ערן זהבי הוא לא הבעיה, תתעסקו במה שכן"
ג'ובאני רוסו אמר השבוע: "מה אתם רוצים מזהבי, זהבי הוא לא הבעיה, תתעסקו בבעיות האמיתיות שלכם". ג'ובאני לא פירט אבל זה מביא אותנו לאברם. נחסוך את התהליך המייגע של בעד ונגד, הטיעונים כולם ידועים, אנחנו יודעים בוודאות מה נקבל, איך ייראו חיינו, אין שום סיבה לדחות את מה שכל כך מתבקש, את האפשרות היחידה שקיימת. אנחנו בשלים, גם אברם בשל. לבסקי סופיה אמרה לו "לא".

אברם לא יפתור את הבעיות האמיתיות, אבל הוא יטאטא את כולן מתחת לשטיח, הן לא יורגשו אז גם לא יביכו. יותר חשוב – אברם ייתן לעופר עיני שקט תעשייתי, הוא יקנה לו זמן. זה כדי שעופר יתפנה מטרדותיו ויניח סוף סוף על השולחן את הרפורמה הגדולה, המהפכנית, שהוא מתכנן לנבחרות הלאומיות בישראל בתוקף תפקידו כיו"ר ההתאחדות. הרי בשביל מה הוא בא מההסתדרות? 

גרנט. יטאטא את הבעיות (AFP)