לך תספר לאנשים שפעם אדם היה מצטלם במצלמה ולא הייתה לו שום אפשרות לדעת איך יצאה התמונה, עד שהיא לא פותחה על נייר מיוחד בחדר חושך והודפסה בתהליך מסורבל, ואילו היום שלושה כדורגלנים מצטלמים להם בחדר הלבשה בסיומו של משחק, ושניות ספורות לאחר מכן התמונה כבר נורית לאוויר ונצפית על ידי מאות מיליוני אנשים בכל רחבי העולם, וממש אפשר לחוש בין האצבעות כסף מיוצר ומתגלגל לכל עבר.
זו לכאורה תמונת שמחה סטנדרטית מחדר הלבשה, שאלפים מסוגה עולות לרשת באופן קבוע, רק שהפעם הכל טעון במתח ייחודי. תמיד תמונות מהזן הזה נעשות במודע, במטרה גלויה ומובהקת (הבעת שמחה, יחסי ציבור, תשומת לב), רק שהפעם המטרה היא מעבר ללייקים. זו תמונה שנועדה לא רק לתעד רגע, להנציח רגע – אלא להעביר מסר. כבר כששלושתם נעמדים זה לצד זה בחדר ההלבשה, וניימאר מגיש למישהו את הטלפון שלו כדי שיצלם אותם, לכולם ברורה המשמעות. הם לא מצטלמים בשביל עצמם, בשביל מזכרת פרטית שתישאר להם במכשיר: הם יודעים שזה משהו ש"העולם מחכה לו", לא פחות.
מסי, ניימאר ואמבפה. כולם מכירים את הציפיות, את השמועות והלחשושים, כולם יודעים שמדובר באחת השלישיות הגדולות של עולם הכדורגל, כולם קראו על המתחים והלחצים. ואז מגיע הניצחון הגדול על סיטי, והנה הם מתחבקים, מחייכים, עושים פוזה. כבר מזמן התמונות האלה לא נתפסות כאותנטיות ומרגישות מצועצעות ומלאכותיות, אבל במקרה הנ"ל זה אפילו מעבר לזה. זו מקצוענות נטו. שלושתם מכירים את הרוטינה. הם יודעים איך זה עובד. לא צריך שאיש היח"צ של פ.ס.ז' ייגש אליהם וימליץ להם להצטלם יחד, הלא שלושתם מכירים בעוצמתם, בחשיבותם, מבינים שזו תמונה שתהפוך ל"ויראלית". זו תמונה שהיא סחורה. חלק מהתפוקה, חלק מהדרישות. הם עושים אותה בשביל לשמח את היו"ר אל חלאיפי, את משפחת המלוכה הקטארית, קצת נחת. להראות להם שהעסק עובד. לשמן את המכונה. הכל חלק מהביזנס.
כולם מבינים את זה, גם כל שאר השחקנים בחדר ההלבשה, שהתרוצצו על המגרש ונלחמו על הניצחון, וכעת מביטים מהצד בכוכבים, קצת בקנאה, בעיקר בהשלמה. אפשר רק לדמיין מה מרגיש שחקן בפריז סן ז'רמן, שרואה מהצד את השלישייה הזאת מצטלמת ביחד, ומבין שהם הסיפור, רק הם הסיפור, לאף אחד לא אכפת מהמערך או מחילוצי הכדור, מההגנה או הסגירות על הקו, העיקר שמסי כבש שער ראשון, איזו הקלה לכולם, חגיגה לעולם, נגמרה הבצורת, רק לזה חיכינו, אוי כמה זה מרגש. "כשאני ופארדס רבנו זה לא עניין אף אחד", אמר השבוע אנדר הררה בחיוך, בהבנה שזו קבוצת כדורגל עם מעמדות.
ככל שמתעמקים בתמונה הזאת, נזכרים שהמצב לא כל כך פשוט. מסי באמת נראה מאושר, הוא כבש ושיחרר הרבה לחץ, אבל הוא מתקשה להתחבר. ניימאר מבסוט, כי הוא משחק ליד מסי האליל שלו, אבל התפוקה שלו מתחילת העונה נמוכה. אמבפה נראה קצת מרוחק. על פי הדיווחים, הוא התלונן שניימאר לא מספיק מוסר לו. על פי הדיווחים, הוא מתוסכל שמסי וניימאר מרוויחים 30 מיליון יורו לעונה, והוא רק 12 מיליון. הרי זה לא העניין של הכסף, של הסכום עצמו. 12 מיליון יורו (רק שכר) מספיקים כדי לסדר אותו ואת משפחתו לכל החיים. אבל הוא רוצה להרוויח כמוהם. כמו מסי וניימאר. אילו הם היו מרוויחים 20, הוא גם היה מסתפק ב-20. ועכשיו הוא אמור להתחבק איתם כאילו זו שלישייה במעמד שווה, עם ה-12 מיליון העלובים שלו?
זו שלישייה עם יחסים מורכבים. האיזון בה לא טבעי. הם מבינים את גודל הפוטנציאל, אבל זוכרים את הבעיות. ייתכן שאלו מגבלות וחוסר התאמה על רקע מקצועי, אבל ברור שיש גם אגו. ניימאר מעריץ של מסי, אבל עזב בעבר כדי להשתחרר מהצל שלו. לא בטוח עד כמה מסי מחבב את אמבפה (לאור ההיכרות שלנו איתו הוא חשדן ומתקשה לבטוח באחרים), במיוחד כאשר אמבפה מאיים לעזוב, ועוד לריאל מדריד, ואף הצהיר בעבר שהשחקן הנערץ אליו הוא כריסטיאנו רונאלדו. ועכשיו אמבפה רץ על המגרש מבולבל, קצת כופה על עצמו למסור למסי. הוא לא מבין איך הוא נהיה מספר 3 ולא 1. זה לא נראה קולח.
כשהמשחק חם, אמבפה עושה פרצופים, מסי מוחה על חילוף, אבל עכשיו זה לא הזמן לריב. המצלמות עובדות. אז הם נעמדים אחד ליד השני ומצטלמים כמו ילדים טובים. כמו דוגמנים. תשתקו ותחייכו. תיראו מאושרים. מבהירים שהכל בסדר, מנסים להרגיע אבל עושים בדיוק ההפך. ואולי זה רק בראש שלנו, ואלה רק ספקולציות מופרזות. אולי אנחנו נסחפים עם המחשבות על קבוצה מלאכותית, מזויפת, מוגזמת. אולי הם באמת ידידים, מקצוענים, רק רוצים לנצח. אבל פ.ס.ז' הביאה את זה על עצמה, וזה העונש שלה: שלושה שחקנים מתחבקים אחרי ניצחון, וקשה להאמין להם.
