1. הסיפור עם רוני לוי ו"האפסים" הוא לפני הכל תזכורת שאלירן עטר צדק: תמיד תשים יד על הפה. אסור להגיד כלום במדינה הזאת. תמיד תהיה עליך מצלמה, ינסו לקרוא את השפתיים שלך, לנחש מה אמרת, לנתח את הדברים, לפרש אותם, להתעניין בהם. אלו הם חייהם של אנשי המשחק המרכזי, כל הזמן העיניים עליהם, פקוחות ומפקחות. ולכן אלירן עטר חי בפראנויה תמידית, שאסור לו להגיד כלום, אסור לו לדבר, הוא חי בתחושה שבכל רגע יש מצלמה שאורבת לו ועושה לו זום על הפרצוף, וגם אם רק מתחשק לו לבקש בקבוק מים מאיש צוות הוא שם יד, כי לך תדע מה ייפלט לו, מה יגידו, לאיזה סיפור זה ייהפך, וכו'. אז זהו, יש רק שתי אפשרויות: או שתחזיק את עצמך ותשתלט על הרגשות, או שתשים יד.
2. כי מה שהיה נחמד בסצינה הזאת זו האותנטיות הנדירה, שלרגע נחשפה אמת, קטנה וטבעית. כמובן, נבהיר שלא ברור למי רוני לוי התכוון כשאמר "אפסים" בהקשר של שריקות הבוז, בסביבתו ובהפועל באר שבע מתעקשים ואף נשבעים וגייסו עדים מהימנים שהוא לא התכוון לאוהדי באר שבע אלא לאוהדי נתניה (אופציה פחות הגיונית, לכל הדעות) – אבל בואו נניח לרגע הנחה ספקולטיבית לגמרי (חסרת ביסוס, אוקיי?) שבעצם רוני לוי התכוון לאוהדי באר שבע.
נו, זה לא מתבקש? לא טבעי לחלוטין שמאמן שמוביל קבוצה למקום הראשון וסופג שריקות בוז – יגיב בכעס, בעלבון, בתמיהה, וימלמל למה האפסים האלה שורקים לי בוז? מה הם יודעים מהחיים שלהם? האם אימנו אי פעם קבוצה? האם אי פעם לקחו אליפות? הם לא רואים מה קורה מסביבם? הם לא מבינים שזו קבוצה חדשה? למה הם לוקחים את הפסגה כמשהו מובן מאליו? מה הם שורקים בוז, מה? אפסים!
3. ונניח, רק נניח, שזה מה שעבר לרוני לוי בראש כשנפלטה לו בלהט המשחק הקללה הקטנה, ושוב, בואו נצא מנקודת הנחה שהוא כן התכוון לאוהדי באר שבע. לא חבל שהוא לא מדבר ככה אחרי משחק? כמה משעממים הם מאמנים בעמדת הריאיונות, כמה הם זהירים וקלישאתיים, והרי ברור – כאשר רוני לוי או כל מאמן אחר נשאל מה עבר לו בראש כששמע את שריקות הבוז, כולם עונים תשובה זהה: זכותו של הקהל לבקר, הקהל מאוכזב וגם אני מאוכזב, האוהדים משלמים כרטיסים ומצפים לתמורה, אפשר להבין אותם, וכו' וכו'. אבל למעשה, מה שבאמת מתחשק למאמן להגיד זה "מה הם מקללים האפסים האלה? אין להם מושג!".
4. וזה חבל, כי לכל כך הרבה דמויות חסרה אותנטיות, ולכן הם לא אמינים ולא מצליחים לכבוש לבבות, והיה נחמד אילו מאמן אחד היה אומר "איזה גועל נפש, איזה חוסר תרבות, מה זה לקלל את הקבוצה שלך באמצע משחק, למה לא לעודד, למה הם עושים נזק במקום לתמוך". אבל כמובן שגם זה לא היה עובר, אי אפשר להגיד כלום, אלירן עטר צודק. וכך מאמנים מגיעים לעמדה עם תשובות מוכנות מראש, ממש שמים לעצמם יד על הפה, מדקלמים קלישאות שהם משננים בראש החל מהדקה ה-70, כל המטרה שלהם היא הישרדות, לא להגיד כלום, לא לייצר כותרות ולמשוך אש, ולכן אי אפשר להאמין להם, אי אפשר לראות אותם, כולם נשמעים פוליטיקאים צבועים ומלוקקים.
5. מצד אחד, זה באמת מוגזם לשרוק בוז מהמקום הראשון. תמוה. כפוי טובה. התלהמות חסרת ביסוס וקשר למציאות. לא נכון כאוהד, מבחינת הקארמה של הקבוצה, ולא נכון מבחינה מקצועית, כאנשי כדורגל, לצפות שהכל יתחבר בשלב הזה. מצד שני, אוהדים לא רוצים לשרוק בוז. כשהם באים לכדורגל, הם לא מייחלים למשחק מאכזב שיגרום להם לרטון מרוב תסכול. רוני לוי חייב לבדוק מה הוביל אותם לזה. מה הם ראו, ומה כל כך קומם אותם. לבדוק עם עצמו למה זה שוב קורה דווקא לו.
6. למשל, כשהוא הוציא את רוקאביציה והכניס את איתן טיבי. צריך לזכור, אוהדי כדורגל מבינים כדורגל. או לפחות מכירים כדורגל. זאת לא פעם ראשונה בהיסטוריה שמאמן עושה חילוף הגנתי כדי לשמור על התוצאה. זה מהלך טקטי שגרתי ומתבקש. אבל לפעמים זה קצת קיצוני. בלם במקום חלוץ זה קשה מדי. ואחר כך להגיד בריאיון ש"זאת פעם ראשונה בקריירה שעשיתי חילוף כזה", זה כבר לא אמין. אולי אצל מאמן אחר זה היה עובר, אצלו זה שריקות בוז.
7. כי רוני לוי, לצערו, לא מגיע לתפקיד כלוח נקי. לא רק שהוא מגיע אחרי שנים של קבוצות לא מלהיבות, הוא גם פיתח וטיפח תדמית של מאמן מעורר אנטגוניזם. מאמן שאוהדים לא אוהבים. לפעמים מאמן "לא בא טוב בעין" עוד לפני שבכלל התחיל, ואז הכל מעורר חשד, הכל חמוץ, והוא צריך להילחם על האהבה והתמיכה – שמבחינתו אמורה להגיע באופן אוטומטי, ומבחינת האוהדים לא. מצפה לו עכשיו עבודה קשה, וכדאי שלא ידבר ויתרכז במעשים. כי כל העיניים עליו.
