מאנה טיים: הסנגלי שומר על חלום הקוואדרופל ופסגת דירוג העוצמה

סוף סוף זה הגיע, הרגע הזה בשנה בו ההיסטוריה נכתבת מחדש. אמנם בכמה מהליגות הבכירות באירופה כבר הושגה הכרעה, אך באנגליה ובאיטליה המירוץ חי תמיד. גם בליגת האלופות יש שלוש מעצמות שרואות את עצמן מניפות את הגביע עם האוזניים הגדולות, וסינדרלה אחת שרוצה להמשיך ולהדהים את היבשת. רגע לפני המשחקים שיחרצו גורלות ויכתבו את הסיפורים שנזכור מהעונה הזו, אלה הן עשר הקבוצות שברגעים החשובים של השנה מובילות את דירוג העוצמה האירופי.

מקום עשירי – ויאריאל (כניסה חדשה)

קשה להאמין שקבוצה שהגיעה לחצי גמר ליגת האלופות עורכת את הבכורה שלה בדירוג רק בחודש אפריל, אך הצוללת הצהובה הרוויחה ביושר את מקומה בעשירייה הפותחת. אז נכון, ליברפול כנראה גדולה עליה, אך מול באיירן מינכן ברבע הגמר החבורה של אונאי אמרי הציגה 180 דקות הרואיות בהן החזיקה מעמד במקום בו דומותיה כשלו בעבר. לא חסרות דוגמאות לקבוצות שהפתיעו את הבווארים במשחק ראשון של מפגש כפול, אך בודדות הצליחו להעפיל לשלב הבא בגומלין באליאנץ ארנה, שלא לדבר על הימנעות מתבוסה.

לאמרי לעגו על ההרפתקאות שלו בפ.ס.ז' ובארסנל, אך כאשר הוא קרוב לבית, במועדון שמתאים למידות שלו, מעטים המאמנים שמצליחים לנפק את ההישגים שלו שנה אחר שנה. כנראה זה לא ייגמר במקום בגמר ליגת האלופות, ואפילו לא במקום בשלב הבתים של המפעל בעונה הבאה (ויאריאל מדורגת שביעית ורחוקה תשע נקודות מהמקום הרביעי), אך יש להם את השחקנים ואת המאמן כדי לעשות קפיצת מדרגה במסגרת המקומית בשנה הבאה.

מקום תשיעי – אינטר (כניסה חדשה)

התנודה ביכולת של הנראזורי העונה היא מהקיצוניות ביותר בכדורגל האירופי: שחקניו של סימונה אינזאגי נדלקו שוב בזמן הנכון כדי להפוך לפייבוריטים במאבק האליפות באיטליה, אך אז הגיע ההפסד במשחק ההשלמה לבולוניה שטרף מחדש את הקלפים. אמנם התוצאה המפתיעה עלולה לעלות לאלופה בתואר, אך גם כשלוקחים אותו בחשבון, ב-0:3 על מילאן בגביע הוכח שהיא עדיין הקבוצה הטובה ביותר בארץ המגף. סימונה אינזאגי הרוויח כמה שחקנים שנמצאים במיטבם, בראשם לאוטרו מרטינס ומרצלו ברוזוביץ'. הקרואטי, שלאחרונה האריך חוזה עד 2026, המשיך להוכיח כי הוא אחד הקשרים הטובים בליגה והחודש הבריק עם שני שערים (כולל אחד יפה במיוחד נגד רומא) ובישול.

אינטר משגשגת גם בזכות היכולת הגבוהה של שחקני הכנף שלה, שמסוגלים לתת את הטון גם התקפית וגם הגנתית. דנזל דומפריס, שהוכיח עוד הקיץ בנבחרת הולנד כי הוא ההתאמה המושלמת למערך שלושת הבלמים, ביסס את מקומו בצד ימין, בעוד איבן פרישיץ' מככב בקו שמאל. למרות המעידה, למילאן לו"ז קשה בהרבה עד לסיום העונה כך שהתואר עדיין בהישג יד. ביום בהיר עוד אפשר לראות בצד הכחול של מילאנו דאבל ראשון מאז ימי ז'וזה מוריניו הקסומים.

מקום שמיני – ר.ב. לייפציג (כניסה חדשה)

הפרויקט של רד בול במזרח גרמניה זכה להצלחות רבות בשש השנים מאז העלייה הראשונה לבונדסליגה. השוורים סיימו פעמיים כסגנים לבאיירן מינכן והגיעו לחצי גמר ליגת האלופות לפני שנתיים, אך דבר אחד עדיין חסר להם – תואר. השנה, יש להם הזדמנות לזכות בדאבל היסטורי והם נמצאים בעמדה מצוינת לעשות זאת. לייפציג אמנם מובילה רק במעט על פרייבורג בליגה הגרמנית, אך הסגל שלה הוא החזק מבין השתיים והיא בהחלט הפייבוריטית למפגש בגמר הגביע הגרמני. מבין ארבע הקבוצות שנותרו בליגה האירופית, לייפציג הינה האיכותית והמנוסה ביותר, כך שנדמה כי גם במסגרת הזו היא המועמדת המובילה לזכות.

העניין המרשים בלייפציג בחודש האחרון הוא הדרך בה הקבוצה משיגה ניצחונות חוץ משכנעים מול יריבות צמרת. השוורים ניצחו 1:4 בדורטמונד והראו כי למרות שהטבלה מראה אחרת, הם הקבוצה השנייה בטיבה בגרמניה. הם ניצחו בחוץ גם את לברקוזן ואטאלנטה, כך שמגרשים קשים לא ממש מרתיעים אותם. אולי זה היתרון בכך שהקבוצה כל כך צעירה. כל הקרדיט צריך ללכת לדומניקו טדסקו, שירש מג'סי מארש קבוצה מפורקת במרכז הטבלה והצעיד אותה בדרך לדאבל היסטורי פוטנציאלי. אחרי שהצליח גם בשאלקה, שמאז הקדנציה שלו התרסקה מהר מאוד לליגה השנייה, ייתכן כי מתפתח פה מאמן שיקבל הזדמנות גם במועדונים גדולים עוד יותר בהמשך הדרך.

מקום שביעי – ברצלונה (2-)

אמנם חלפה מאז שנה לחילופי השלטון בנשיאות ברצלונה, אך את הנזקים להם גרם הנשיא לשעבר ג'וספ מריה ברתומאו עדיין מרגישים היטב. זה בא לידי ביטוי בכך שבסגל יש יותר מדי שחקנים שלא מתאימים לרמה, ובכך נוצר מצב שצ'אבי תלוי בכמות מצומצמת של שחקנים. כאשר אותם שחקני מפתח לא נמצאים, חלה צלילה ביכולת. פדרי נראה בשיאו בתקופה האחרונה ואף פתח את החודש עם שער ניצחון נגד סביליה בקרב על המקום השני, אך כאשר הוא גמר את העונה התלות הלא בריאה של הקבוצה בו שוב נחשפה. גם ג'רארד פיקה נפצע, כך שצ'אבי נותר עם בלם אחד ראוי לחולצת ההרכב- רונאלד אראוחו. אריק גרסיה עדיין שוגה יותר מדי, אוסקר מינגסה וקלמון לנגלה רחוקים מלהיות ברמה המתאימה, אך נקודת האור של ברצלונה היא שבעונה הבעיה צפויים שינויים בגזרה הזו.

החודש, ברצלונה הפסידה שלושה משחקים רצופים בקאמפ נואו לראשונה אי פעם, כאשר שיא השפל הגיע ב-3:2 נגד איינטרכט פרנקפורט, שהייתה ראויה לניצחון בהפרש גדול יותר. האוהדים הגרמנים, שקטעו את חלום הליגה האירופית של המקומיים, שטפו את היציעים בתצוגה שהשפילה את ברצלונה עוד יותר מאשר ההתרחשות של המגרש. צ'אבי צפוי להבטיח בכל זאת את הכרטיס לליגת האלופות, אך החשש והדאגה מכישלון קולוסאלי עדיין מרחף.

מקום שישי – פריז סן ז'רמן (2+)

ברחבי העולם היו לא מעט מקרים בהן קבוצה שלטה ביד רמה בליגה מסוימת וזכתה באליפויות רצופות על פני עשור שלם. באף מקרה החגיגות לא היו עצובות וכבויות כמו בעיר האורות, כאשר צריך להזכיר כי במקרה הזה התואר הוחזר אחרי שהפסידו אותו בשנה שעברה. הקטסטרופה בליגת האלופות, כמו בכל שנה במועדון הזה, הראתה שמה שקורה אחרי סיום העונה האירופית לא באמת חשוב. זה היה ניכר בשבועות הראשונים אחרי ההפסד לריאל מדריד עם שריקות הבוז מהקהל במשחק הביתי ובתבוסה 3:0 למונאקו.

אך באפריל משהו השתחרר, משהו קצת נרגע. אולי מדובר באווירת סוף עונה, אולי מדובר בזמן שריפא את הפצעים, אך החודש פ.ס.ז' (או ליתר דיוק קיליאן אמבפה וניימאר) לא הפסיקה להבקיע. השניים היו חתומים על כל ששת השערים מול קלרמון ועל שני הכיבושים נגד מארסיי. הברזילאי נמצא בכושר הכי טוב שלו העונה, כמה חבל עבורו ועבור קבוצתו שזה מגיע כשכבר אין לקבוצה על מה לשחק. יחד עם ליאונל מסי, שלושת הכוכבים סוף סוף זכו לשחק זה לצד זה באופן רציף, בלי פציעות, בלי היעדרויות, וזה רק מעלה תהיות מה היה קורה אם מתחילת הדרך הם היו נהנים מההמשכיות הזו.

מקום חמישי – צ'לסי (1+)

מעטים הפעמים בהן קבוצה גדולה, בטח שאלופת אירופה מכהנת, מודחת מליגת האלופות ויכולה לצאת בראש מורם בידיעה שסיפקה הצגה לפנתיאון, אך זה היה המקרה של צ'לסי בברנבאו. המגרש של ריאל מדריד, היכל הקודש של ליגת האלופות, קטל קבוצות גדולות ומוכשרות בהרבה מהגרסה הנוכחית של הבלוז לאורך השנים, אך דווקא אחרי פיגור 3:1 מהמשחק באנגליה, הקבוצה של תומאס טוכל התפוצצה והבקיעה שלושה שערים. עם עוד קצת מזל (מה-VAR) היא הייתה סופרת ארבעה שערי זכות וסוגרת סיפור בתשעים דקות, אך נגררה להארכה שם האריה הלבן שוב הרים את ראשו.

לצד תצוגות מצוינות כמו הזו בברנבאו וה-0:6 על סאות'המפטון, הגיעו גם שני הפסדי בית לא נעימים בלשון המעטה – 4:1 לברנטפורד ו-4:2 לארסנל. אולי זה נובע מהעובדה שבליגה לבלוז כמעט ולא נותר על מה לשחק בליגה, אך חוסר היציבות הזו ממחישה בדיוק למה הקבוצה של תומאס טוכל, שסומנה בתחילת העונה כמועמדת לרוץ עד הסוף במאבק האליפות, לא נמצאת שם כרגע לצד מנצ'סטר סיטי וליברפול.

מקום רביעי – באיירן מינכן (1-)

הבווארים זכו "רק" פעם אחת בליגת האלופות בתשע העונות האחרונות, אך נדמה שמבין כל ההדחות בפרק הזמן הזה, זו של העונה הייתה המביכה ביותר. אלופת גרמניה הנצחית לא הופיעה לצמד המשחקים מול ויאריאל, נרדמה בשמירה, נעקצה לקראת סיום משחק הגומלין ועפה בבושת פנים. לאורך כל העונה דובר כאן על הבעיות הרבות בחוליית ההגנה של יוליאן נאגלסמן, אך דווקא ברגע הכי חשוב של העונה, גם הארסנל ההתקפי לא סיפק את הסחורה.

באיירן היא כמובן עדיין הקבוצה החזקה בגרמניה, אך התחושה העונה היא שהאשמה היחידה בכך שלא היה מאבק אמיתי על האליפות זו דורטמונד. זה לא שהאדומים הבריקו לכל אורך הדרך, אלא הצהובים פשוט התעקשו לבעוט בדלי פעם אחר פעם. אחרי שהוטבעה על ידי הצוללת הצהובה, היו כאלה ששלפו סכינים והטילו ספק בהמשך דרכו של המאמן. פרידה תהיה טעות מרה. באיירן לא סתם שילמה עשרות מיליוני יורו כדי לשחררו מלייפציג. בדומה לכמה שחקנים צעירים, גם הוא נמצא בעונת התאקלמות במועדון פאר אחרי שעבד במקומות פחות מלחיצים. הוא מתאים לבאיירן יותר מכמה וכמה מאמנים שדרכו באליאנץ ארנה בעשור האחרון.

מקום שלישי – ריאל מדריד (1+)

מקום בחצי גמר ליגת האלופות ומרחק נקודה אחת מאליפות – על פניו חודש אפריל של הבלאנקוס היה חלומי, הרבה מעבר לציפיות שהיו בפתיחת העונה, אך את הבעיה שצפה מתחת לפני השטח בבירת ספרד כבר אי אפשר לפספס – חוליית ההגנה. את הבור במנהיגות ובאיכות שהשאירו סרחיו ראמוס ורפאל וראן הצליח למלא דייויד אלאבה שהצטרף, אך לאחרונה הרביעייה שכוללת אותו, את אדר מיליטאו, דני קרבחאל ופרלאן מנדי, עושה יותר מדי טעויות. מיליטאו העמוס בפוטנציאל לא מסתכל תמיד על התמונה הכוללת ומשאיר שטחים פתוחים, בעוד קרבחאל כבר לא צולח את המרדפים באגפים אחרי שחקני הכנף של היריבות האיכותיות. ריאל ספגה החודש שלוש פעמים שלושה שערים ומעלה במשחק, ואם מוסיפים לכך את הקלאסיקו מסוף מרץ, רואים שיש בעיה חמורה במשחקים מול הקבוצות הגדולות.

נקודת האור, כמו תמיד העונה, הוא קארים בנזמה שלא מפסיק להבקיע וממשיך להוכיח כי הוא מועמד בכיר לזכייה בכדור הזהב, אך הפעם המחמאות ילכו לוויניסיוס, שבמהלך אחד המחיש בצורה מושלמת את המהפך שעשה השנה. ב-4:3 המטורף מול מנצ'סטר סיטי, הברזילאי השאיר אבק לפרננדיניו באגף ודהר עשרות מטרים לעבר השער. ברגע שהוא עבר את הקשר האחורי היה לו ברור שהאדם הבא שהוא יפגוש יהיה אדרסון. הוא ידע כל הדרך שהוא עומד בפני מצב בעיטה למסגרת, אי אפשר שלא לחשוב על זה. בשנים קודמות זה היה מסתיים בהחמצה מסמרת שיער, העונה המצבים האלה מסתיימים ברשת.

מקום שני – מנצ'סטר סיטי (=)

אלופת אנגליה הבקיעה 19 שערים בכל המסגרות בחודש אפריל. עשרה מתוכם נכבשו על ידי שני שחקנים – קווין דה בראונה וגבריאל ז'סוס. על הקשר הבלגי לא צריך להכביר במילים – בקבוצה בה כל שחקן הוא כוכב על, הקשר נוצץ מעל כולם ונראה ברמה משלו. אם סיטי בסופו של דבר תצליח לזכות בליגת האלופות, השחקן הראשון שייצרב בזיכרון כסמל הזכייה יהיה הוא.

המקרה של ז'סוס שונה לחלוטין. מאז שהגיע מברזיל, החלוץ הרגיש כמו גיבוי לסרחיו אגוארו הפציע, וגם מאז שהארגנטינאי נפרד, ז'סוס לא הצליח לבסס את מקומו ב-11 למשך עונה שלמה. הידיעות על צירופו האפשרי של ארלינג הולאנד כבר זירזו את השמועות לגבי עזיבתו, אך החודש האחרון עשוי להוביל לטוויסט בעלילה. חוץ מהרביעייה המדהימה נגד ווטפורד, ז'סוס הבקיע במעמדים החשובים ביותר – משחק העונה נגד ליברפול ומול ריאל מדריד. כשיש לך שחקן שמופיע ברגעים הכי חשובים של העונה – כדאי לחשוב פעמיים לפני שאתה מוותר עליו בכזאת קלות.

מקום ראשון – ליברפול (=)

עוד חודש הסתיים לו, וחלום הקוואדרופל של ליברפול עדיין חי וקיים. בזמן שלהגנה עוד היה שבוע של קרטוע (ספגה שבעה שערים בשבעה ימים), ההתקפה הבלתי עצירה סיפקה יבול מרשים של 21 שערים בשמונה משחקים. מוחמד סלאח ממשיך לנצוץ, ההתאקלמות של לואיס דיאס מציתה את הדמיון, אך מי שלא זוכה למספיק קרדיט הוא סאדיו מאנה. אלוף אפריקה עם סנגל הבקיע 20 שערים העונה בכל המסגרות, וזה כבר שיפור לעומת העונה שעברה בה חלה נסיגה ביכולתו.

מאנה הגיע בענק למאני טיים וכבש במשחקים הכי חשובים של הקבוצה בתקופה האחרונה – בשני המפגשים מול מנצ'סטר סיטי, בניצחונות עם בנפיקה ו-ויאריאל באלופות וגם בטיול מול מנצ'סטר יונייטד. העונה הגדולה של ליברפול תהיה רשומה במידה רבה על שמו של סלאח, אך לאור העובדה שבחצי השני של העונה הוא מעט האט את קצב התפוקה מאז החזרה מאליפות אפריקה, צריך להכיר בשותפו באגף הנגדי כבורג חשוב באותה מידה. אם הוא ימשיך להתעלות ברגעי ההכרעה, גביע הליגה לא יהיה התואר היחיד שיורגן קלופ יניף העונה.