המונדיאל נערך בקטאר, נקנה על ידי קטאר וממומן על ידיה, אבל צריך לזכור שיש פה מעט מאוד קטארים. באופן מעשי אנשי הביצוע של הטורניר – מתנדבים, נהגים, סדרנים, אנשי ביטחון – הם רובם ככולם הודים, פקיסטנים, אפריקאים ושאר מהגרים ממדינות עולם שלישי, ומי שהיה וטייל במדינות האלה (היכונו ללשון המעטה) יודע שהן לא ידועות ביעילות שלהן או בחוויית המשתמש שהן מעניקות למבקרים. לכן זה לא מפתיע שלצד המבנים המרהיבים וההשקעה בתשתיות, יש בטורניר מדי פעם כמה כשלים והתנהגויות מעט תמוהות, שלפחות לעיניים מערביות גורמת להרמת גבות. או כמו שאומרים בישראלית מדוברת, הזיה.
הקטארים רגילים לקנות את ההצלחה בכסף, וזה לא תמיד מספיק. ההשקעה הגדולה שלהם באה לידי ביטוי בעיקר בכמויות. יש פה צי של אוטובוסים, צי של מתנדבים, צי של שוטרים, וכמו בבנייה המוגזמת שמאפיינת את דוחא, השפע מתבטא בכמות מוגזמת של כוח אדם, מה שמייצר סצינות מגוחכות. כך למשל אוהד ניגש לקנות משקה קל באצטדיון, מתקרב לדוכן, וישר מסתער עליו אחד משמונת המוכרים המשועממים וקורא לעברו "בוא לפה, קנה אצלי". למעשה לפעמים שלושה בנגלדשים מנהלים להם יחדיו מכירה של בקבוק קולה אחד, מייעצים זה לזה איך להפעיל את הקופה ומחשבים יחדיו כמה עודף מגיע ללקוח המשועשע.
עד עכשיו מסתמנת בעיה אמיתית בפינוי אצטדיונים (העיר קטנה, העומס גדול), אבל הניסיון לסייע ניכר, ובצמתים ניצבים להם מתנדבים שתפקידם לכוון את התנועה. העניין הוא שיש כל כך הרבה מהם, עד שהם נעמדים במרחק מטרים ספורים אחד מהשני, וכך נוצר מחזה מוזר של מכווני תנועה צמודים בשורה ארוכה, כולם שולחים את הרכבים והאוהדים לאותו המקום, במפגן מגוחך של חוסר יעילות. או למשל, אדם יושב לו במזנון של פיפ"א, אוכל בנחת, ובגלל הכמות המופרזת של המלצרים והפיקולוז, ממש אורב מאחוריו מלצר שרק מחכה לעשות איזשהי פעולה יעילה. עוד לא סיים העיתונאי את הביס האחרון מהצלחת, וכבר הוא מרגיש את הנשימות של המלצר על עורפו ואת השאלה "סיימת? אפשר לפנות?". הנח לי.
שוטרים עומדים להם חסרי מעש, למנקי רחוב כבר אין מה לאסוף, וגם במטרו עשרות סייענים לא יודעים למי לסייע. בכל רמזור, למעשה כמעט בכל פינת רחוב, עומד מתנדב שתפקידו לשמור על הולכי הרגל, ולפעמים אסור לחצות בלי אישורו. וכך איש מבוגר, בעשור החמישי לחייו, נאלץ להמתין להוראה מנער שיאשר לו שעכשיו הדרך פנויה והוא רשאי לחצות את מעבר החצייה בבטחה, כאילו היה ילד שמסתייע במשמרות הזהב לפני בית הספר.
אחת התופעות הכי צורמות בניהול התנועה בדוחא נוגעת למגהפונים. מאחר שההוראות הן פשוטות ("ליציאה לקורניש פנו שמאלה"), נוהגים המתנדבים להשתמש בטכנולוגיית ההקלטה שיש במגהפון, כדי לחסוך אנרגיה ולא לומר את אותו משפט שוב ושוב. התוצאה הסופית היא מסר קצרצר שמושמע בהודעה מוקלטת בקול מיקרופוני צורם וצעקני: "ליציאה לקורניש פנו שמאלה, ליציאה לקורניש פנו שמאלה, ליציאה לקורניש פנו שמאלה" וכן הלאה, בווליום שקורע את האוזן, ברפטטיביות בלתי נסבלת. זו אולי נשמעת תלונה קטנונית, אך למעשה מדובר במטרד סביבתי, שמייצר תחושה לא נעימה של עצלנות, חובבנות וחוסר רגישות.
אחד הדברים התמוהים פה בקטאר הוא האובססיה לקירור. הביקורת על המונדיאל בקיץ בחום הכבד של דוחא גרמה לקטארים לפתח טכנולוגיות לצינון האיצטדיונים, והם כל כך גאים בה, עד שהם משתמשים בה גם כשאין צורך. לפעמים מזג האוויר נעים, הרוח נושבת קרירה, ובכל זאת מזגנים עוצמתיים מופעלים, ומקפיאים את הקהל המסכן שנאלץ להתעטף בבגדים חמים. באצטדיונים הישנים יותר מדובר בפתחי אוויר מקפיאים בחלק העליון, אבל באצטדיונים החדישים אי אפשר לחמוק מהקירור שזורם מפתחי אוויר מתחת לכיסאות. הטכנולוגיה מרשימה, בהחלט, אבל האם זה הגיוני שגם ביום חם באחת בצהריים הצופה קופא ביציע, משפשף את זרועותיו כדי להתחמם, מביט לצדדים בתסכול וממלמל "מישהו מוכן להחליש קצת את המזגן?". התחושה היא שוב שהאוהד הוא קורבן של הניסיון של הקטארים לעשות דאווינים.
לא הבנתי למה אני קופא פה באצטדיון עד שגיליתי את המזגנים המטורפים האלה pic.twitter.com/2AhdPfnXPe
— paz chasdai (@pazunia) November 21, 2022
כאמור, הבעיה הקשה ביותר מסתמנת בפינוי האצטדיונים אחרי משחקים. זו כמובן לא משימה קלה לנתב עשרות אלפי אנשים שיוצאים בו זמנית, ולשמה נדרשים לא רק מערך לוגיסטי ותשתיות, אלא גם מסורת והיסטוריה שיתעלו את ההתנהלות. אבל לקטארים אין מסורת או היסטוריה אמיתיות בכל הנוגע לכדורגל, והדבר מורגש גם באווירה סביב האצטדיונים, שלא תמיד קשורה למשחק ולא מחוברת למהות של האוהדים.
לפני משחקים, למשל, נתקלים במגוון תמוה מאוד של הפעלות, כמו לדוגמה הצעה להצטלם עם עופות טורפים באוהל בדואי. אפשרויות הבידור גם הן די מוזרות: סקסופוניסט שמנגן מוזיקה מלנכולית, מקהלה סינית במופע אופרה, ריקודים הודיים בפינה נידחת שרק אם אדם תעה בדרך יוכל להיתקל בהם, ועוד כהנה וכהנה מופעים מופרכים שגורמים לאדם בתחילה להידהם, ואחר כך להרהר שוב על הבזבוז המשווע של הכסף.
אבל כלום לא משתווה לרגעים ההזויים בסיום משחקים: בסיום פורצת לרחבה הגדולה שמחוץ לאצטדיון חבורה של אוהדים שמניפה בהתלהבות את דגלי הנבחרת המנצחת, ומתחילה לשיר ולרקוד ולשרוק במשרוקיות. הסצינה כל כך מלאכותית, שברור לכל שמדובר באנשים שזהו תפקידם, לייצר אווירה מלהיבה. הניסיון חמוד, אבל נטול אותנטיות ואף מייצר ניכור, כאשר רואים חבורה של הודים "חוגגת" את הניצחון של אנגליה עם דרבוקות.
מהתופעות ההזויות במונדיאל: אוהדים מקומיים בתשלום שתפקידם לייצר חגיגות של הנבחרת המנצחת. בסרטון שאחרי הניצחון של אנגליה: אלה ממש לא אוהדי נבחרת אנגליה pic.twitter.com/c0f0uGVp51
— paz chasdai (@pazunia) November 24, 2022
ואלה שהגיעו משום מקום לרחבת האצטדיון עם דגלים תואמים: הם לא אוהדי נבחרת ערב הסעודית pic.twitter.com/geYlM5UcAM
— paz chasdai (@pazunia) November 24, 2022
עם זאת, ולמרות הכל, חשוב להבהיר: התחושה המוזרה היא חלק גדול מהכיף פה.
מה דעתך על הכתבה?