לפעמים, כדי להבין שאתה עד למשהו שלא קורה כל יום, לא צריך להיות גאון בתחום שזה קורה בו. צריך רק להרגיש את התחושה הזו שמה שמתרחש מול העיניים שלך הוא מיוחד, נדיר. ודני אבדיה הוא כזה, פשוט תופעה. ברור לכולם שהשחקן המצטיין של נבחרת העתודה הוא כישרון שלא צמח כאן, אבל באליפות הזו ובמשחק הגמר אפשר היה לראות שהוא גם דמות שעוד לא ראינו בנוף הכדורסל הישראלי. כזו שאפופה בסטאר-קוואליטי.
לטורניר הזה הוא התייצב עם הר של ציפיות על הכתפיים, הוא בעצמו הודה בכך: "היה לחץ ענק, אני לא יכול לשקר", אמר לאחר הגמר. הוא התבקש להוביל את הנבחרת להגנה על התואר מול אולם מפוצץ ב-3500 ישראלים תובעניים ותוך כדי להצדיק את מה שחלק מהאוהדים הממוצעים לא הבינו לפני האליפות – מועמדותו לבחירה בעשירייה הראשונה בדראפט 2020. טבעי יותר שילד בן 18 יתקשה לבטא את כישוריו, רבים ככל שיהיו, תחת לחץ שכזה.
אבל אבדיה יודע לשחק את המשחק. ואין הכוונה לכישורים שלו בכדורסל בלבד, כי ידוע שאותם יש לו בענק, אלא להבנה שלו שהפוקוס, המצלמות והזרקורים עליו. והוא לא רק מתאים את עצמו, אלא גם מככב על הבמה ומציג איזון מרשים בין הגישה הווינרית תוך כדי המשחק לזו החברית והמפרגנת מחוצה לו. את הגמר הוא פתח את עם שתי חסימות ושלשה, שייצרו מומנטום ראשון. כשהספרדים התעוררו, הוא הציג את הצד שרוצה לנצח בכל מחיר כשגער באביבי על כך שאפשר להם שלושה כדורים חוזרים בהתקפה. כשהוא מתייצב מול המיקרופון הוא יודע לחזור לפרגון להצהיר ש"אין בנבחרת הזו MVP. באנו להילחם ביחד ואין פה אחד שהוא מעל כולם".
עם ים מדר. איזון מרשים בין ווינריות לחברות (דני מרון)
בהמשך, כשהספרדים עלו על הגל, הוא הפגין אופי פעם נוספת ועצר את הסחף עם עוד פצצה מחוץ לקשת. את הטוב הוא שמר לרבע האחרון. זה התחיל עם חסימה על הכוכב היריב סרג'י מרטינס, שסיים את המהלך על הרצפה תוך כדי שהוא שומע את הטראש-טוק של אבדיה, שידע מתי להוציא את "הבריון" שבו. בדקות האחרונות הוא הפגין מנהיגות פעם נוספת, כאשר בדקות שבהן למרות היתרון הגדול היו כמה טעויות שמתחו קצת את העצבים של הנבחרת והקהל, אפשר היה לראות אותו ניגש למדר ואומר לו "תהיה רגוע, המשחק שלנו".
ובמהלך שסגר סופית את הסיפור עם סל ועבירה, הוא פנה ליציע של הספרדים ונופף להם לשלום תוך כדי שהוא אומר להם "אדיוס". התנהגות קלאסית של כוכב שמבין שהוא כוכב. פרובוקטיבי, נועז, אפילו מתריס לעיתים. ואחרי המשחק, הוא שוב מציג את הצד התמים יותר: "אם הספרדים רואים אותי, אז אני באמת מצטער. זה הכל חלק מהמשחק", התנצל.
אין ספק שאבדיה הוכיח בבירור את הכישרון העצום שלו במהלך הטורניר, עם ורסטיליות בלתי נגמרת בהתקפה, החל מקליעה מהכדרור, דרך פוסט-אפ ועד ליכולת המסירה הנהדרת וגם בהגנה הוא הפגין תזמון נהדר לחטיפות והתגלה כחוסם מאיים. אבל האיזון, שנוצר מהשילוב בין "הילד הרע" למנהיג שבו ומצד שני הקורקטיות והדיבור הרהוט מול המצלמות, גם הוא משהו שלא ראינו באף פוטנציאל אחר שגדל כאן ומראה לנו שהפורוורד הצעיר מוכן להיות הכוכב שכולם מחכים שהוא יהיה.
הכוכב שכולם מחכים לו. דני אבדיה (דני מרון)
מה דעתך על הכתבה?