לפני שעומרי כספי הוא ספורטאי ענק, לפני שהוא השחקן המצליח בתולדות הכדורסל הישראלי או הפרצוף הכי מוכר בספורט הישראלי בעשור האחרון – עומרי כספי הוא סמל ישראלי. אבל לא *רק* סמל להצלחה, לעבודה קשה או חוסן מנטלי.
במשך 10 עונות בליגה הטובה בעולם, הפך עבורנו עומרי כספי לסמל הדו-קוטביות הקיצונית בהתייחסות שלנו לספורט הישראלי. ציבור שנוהר אחר הצלחות באמונה עיוורת וסולד, מתכחש ובעיקר מסתלבט על כישלונות בחוסר פרופורציה. מדינה שלא מסוגלת לשמור על פרופורציה.
הוא סחב אותנו במשך עשור לרכבת רגשית בלתי הגיונית ונדירה. בין משחקים של 20 נקודות ומעלה, לערבים שלמים על הספסל. בין קליעות מעל אנתוני דייויס, למלחמה על דקות עם פלוני-אלמוני שמנסה לפלוס את דרכו ב-NBA, בדיוק כמו כספי ומאות אחרים. בין להטביע על הראש של בלייק גריפין, לבין לקבל על הראש מטוקבקיסטים ישראלים. בין לשמוע איך צועקים עליו ברדיו ב-6 בערב שעון ישראל, או לראות פרסומת שלו עם לברון ג'יימס וקווין דוראנט בטלוויזיה ב-9 בערב שעון ארה"ב.
רכבת רגשית בלתי הגיונית במשך עשור. כספי (AFP)
אז בפרופורציות המקצועיות, כספי הוא כדורסלן מלא אש ואנרגיה, שנותר 10 שנים במקום אליו אלפים מנסים להגיע או להישאר – למרות יכולות משחק מוגבלות – הודות לעבודה בלתי מתפשרת ויכולת הישרדות, כל עונה וכל סיטואציה מחדש.
אבל בפרופורציות שלנו, במדינה שמתקשה להשלים אחוז בודד מהתקציב שלה על השקעה בספורט, או נשענת במלוא הכובד והעוצמה בכל עשור על 2-3 ספורטאי-על בענפים אישיים בדרך כלל שממלאים עבורנו את כל הפנטזיות וגחמות הפרובינציה?
עומרי כספי הוא סיפור הצלחה יוצא דופן.
טקסטים רבים נכתבו או ייכתבו על האופן המרשים בו כספי נשאר ב-NBA זמן כה רב. על הקשיים המקצועיים והאישיים הכרוכים בכך, על כישלונותיהם של אחרים, טובים מכספי. לכו תקראו אותם, זה חשוב. אבל ברגע הזה, כש-10 השנים הללו מסתיימות והפרק נסגר, כשהוא חוזר לישראל ולמכבי ת"א, זה הרגע שלנו רק להגיד תודה. באמת. תודה על מסע בלתי נשכח.
על השעות הקטנות והמרגשות של ה-23 ביוני 2009, עם לילה מלא דמעות של ילד מיבנה שנבחר בדראפט. על הפתיחה הנהדרת, על כך שגרם לרבים מאיתנו לאכול את הכובע, על מדינה שלמה שהופכת את סקרמנטו קינגס לקבוצה של המדינה. על 23 נק' מול קובי בראיינט, על תצוגה במדיסון סקוור גארדן, על השתתפות במשחק הרוקיז של האולסטאר לצד הארדן וקרי. על 36 נק' מול גולדן סטייט, על ההצטרפות גולדן סטייט, על המחשבה שייקח אליפות עם גולדן סטייט.
וגם תודה על כאב הלב כשנחתך מגולדן סטייט, על התקופות הארוכות בהן לא שיחק, על הכותרות בסגנון "יוסטון ניצחה, 2 נק' לכספי", על הטורים, הכתבות, הניתוחים, על השאלות מה עכשיו ומה הלאה ומתי הוא כבר מרים ידיים וחוזר. ועל כך שכל פעם טעינו מחדש.
בקיצור, תודה על חוויה ספורטיבית ותקשורתית נדירה. חוויה חסרת פרופורציות – כמו שאנחנו אוהבים.
כספי במדי גולדן סטייט. "חוויה חסרת פרופורציות, כמו שאנחנו אוהבים" (AFP)
ומה עכשיו במכבי ת"א?
תדמיתית – מהלך מדהים. להחזיר את הבן המצליח הביתה, אחרי שנים ללא דמות דומיננטית בהיכל. בינגו.
שיווקית – בוננזה. כספי, זוסמן ואבדיה. אחרי כל כך הרבה שנים, שלושה ישראלים עם הייפ ויחסי ציבור גבוהים ומוצלחים, מתחברים להם יחדיו. ימי חמישי הולכים להיות רועשים. שוב.
מנהיגותית – נפלא. כספי יצר לעצמו בעשור אחרון מוניטין של איש עבודה קשה, של דמות שמיתגו אותה כמי שצעירים ירצו להיות כמוה. אז עכשיו יש שני צעירים, שמבחינת כדורסל נטו יכולים אולי להיות טובים ממנו (ואבדיה אולי גם עם קריירה מצליחה משלו), להם הוא יכול להוות כמנטור, כאח גדול. פתאום שוב יש קפטן במכבי ת"א שאפשר להתחבר אליו.
כלכלית – לא מעניין. חלש במספרים, לא מבין בחוזים, גרוע בראיית חשבון. תגידו מה שתגידו.
מקצועית – פה קבור הכלב. עומרי כספי לא אמור להיות מוביל מבחינה מקצועית. לא הגו-טו-גאיי הראשי בהתקפה. הוא לא עשה את זה לאורך זמן בנבא, לא יותר מדי בנבחרת ישראל וגם עכשיו אחרי שנתיים מלאות בפציעות, זה לא אמור לקרות במכבי ת"א. אבל הוא כן יכול לתרום את ריווח המשחק, את חכמת המשחק, את הניסיון, את השלשות.
לא יהיו פה 20 נק' ו-10 ריב' כל חמישי, אין בזה שום חיבור למציאות. השאלה הגדולה תתחלק לשניים: איזה משקל מקצועי תשים עליו מכבי ת"א בהתקפה, ומה יהיו הציפיות של הקהל והתקשורת. כי כמו כל דבר בקריירה של עומרי כספי – אם נשמור כולנו על פרופורציות, זה דווקא יכול להצליח.
כספי עם הספרה החדשה במכבי ת"א. גם זה יכול להצליח (האתר הרשמי)
מה דעתך על הכתבה?