החדשות על מותו של קובי בראיינט ובתו בת ה־13 ג'יאנה, הן קודם כל טראגיות, קשות לעיכול ומדכאות. כשאדם כל כך מוצלח בגיל כל כך צעיר עוזב את עולמנו בפתאומיות, עולות לי באופן מיידי מחשבות על כמה חיינו על הכוכב הזה קצרים ושבריריים. כמה קטנים אנחנו. אם התרסקות מסוק הרגה סופרמן, אז כל אחד יכול למות.
מותו של בראיינט הדהד בכל העולם, והפך את התאריך ה־26 בינואר ליום אבל אוניברסלי. עשרות מיליוני אנשים בעולם ינצרו לעד את הרגע שבו שמעו לראשונה על התקרית הטראגית הזאת. עם מי הם היו, כיצד הם הרגישו. תחושת צמרמורת תעבור בגב ובידיים, ולאט לאט זה יהפוך לזיכרון רחוק. אבל המורשת שהשאיר מאחוריו "הבלאק ממבה" תיזכר גם בעוד 100 שנים.
בימים הקרובים, מילים רבות ייכתבו על אחד משחקני הכדורסל הגדולים בכל הזמנים, ואתלט שהפך לאייקון אהוד וידוע בכל העולם. היו כל כך הרבה אנשים שהוא נגע בהם בנקודה מסוימת בחייהם. שחקנים ששיחקו איתו או נגדו, מאמנים, חברים, משפחה וכל מי שמספר 8, או 24 גרם לו להתרגש ב־20 עונותיו בליגת ה־NBA ובארבע השנים שאחרי.
כל כך הרבה כבר ספדו לו, וזה קרה כמו רעידת אדמה – החדשות היכו בעוצמה בכלי התקשורת ברחבי העולם, ובאמריקה הגיבו עם מחוות אינסופיות. עשרות אלפים התכנסו באופן ספונטני מחוץ לסטייפלס סנטר, המקדש של קבוצת הלוס אנג'לס לייקרס והתאבלו על קובי. מנהיגים כמו דונאלד טראמפ, ברק אובמה ואפילו בנימין נתניהו הביעו את צערם ברשתות השונות ועולם הכדורסל נקרע לרסיסים למשמע הבשורה הקשה. שחקנים תועדו פורצים בבכי על הפרקט בדקות דומיה, לברון ג'יימס, מייקל ג'ורדן ושאקיל אוניל ספדו לו, ואפילו איש העסקים מארק קיובן, בעל קבוצת ה־NBA דאלאס מאבריקס, החליט להפריש את החולצה מספר 24 לזכרו.
בראיינט היה מהספורטאים היחידים בהיסטוריה שהצליחו להפוך את שמם לשם נפרד לענף שבו הם משחקים. ג'ורדן עשה זאת לפניו, לברון עושה זאת אחריו, בכדורגל עשו זאת מסי ורונאלדו במאה הנוכחית, ובמאה הקודמת פלה ומראדונה, מייקל פלפס עשה זאת בשחייה, טייגר וודס עשה זאת בגולף ויוסיין בולט עשה את זה בריצה. אבל קובי היה הרבה מעבר לשחקן כדורסל, והרבה מעבר לכוכב הגדול ביותר של הליגה הטובה בעולם, בעיר הנוצצת מכולם, בקבוצה הכי סקסית בעולם הספורט.
קובי היה וירטואוז. הוא לא הכיר את המושג 'חלוקת עומס'. כמו הגדולים לפניו, הוא רוצה לספק מופע לכל מי ששילם כרטיס לראות אותו. והוא עשה את זה פעם אחר פעם מסביב לעולם. הוא היה מהראשונים בהיסטוריה שקפץ מהתיכון היישר ל־NBA, וסחט השוואות מיידיות לג'ורדן בזכות היכולות האתלטיות המדהימות שלו, שעזרו לו לזכות בתחרות ההטבעות כבר בשנתו הראשונה בליגה כרוקי בן 18. הוא החזיר את השואו טיים ללוס אנג'לס ויחד עם אוניל, הסנטר הענק בליגה, זכה באליפות, אחרי אליפות, אחרי אליפות. הוא סיפק את אחד הסכסוכים הפיקנטיים בעולם הספורט, כשהסתכסך עם שאק ודאג "לזרוק" אותו למיאמי היט.
כאוהד כדורסל, אני גאה לומר שהתאהבתי במשחק בעידן של קובי, ומודה שלאורך כל חיי הבוגרים, ומרבית הקריירה שלו, שנאתי אותו. ואהבתי את זה. הוא היה בכל מקום, בכל זריקה לפח היה ילד שצעק 'קובי', בכל משחק מחשב או סוני, על החולצות, בטלוויזיה. אהבתי לראות אותו נכשל, סובל. כשהוא קלע 62 נקודות בשלושה רבעים, שאלתי את עצמי – למה הוא לא שיחק ברביעי? כשהוא הפגיז 81 נקודות על טורונטו, צחקתי שזה לא 100. קראתי לו אנוכי, ריחמתי על חבריו לקבוצה, שהוא בטח לא מוסר. עמדתי לצד כל קבוצה שעמדה נגדו. סן אנטוניו, פיניקס, אורלנדו, בוסטון, You name it.
רכשתי את ההרגל הזה עם השנים, ואני מאמין שעוד אוהדי כדורסל רבים ברחבי העולם הרגישו כמוני. היה משהו ממגנט בגדולה שלו. הוא היה כל כך טוב, בהכל, שזה העניק לי השראה. בכל זריקה קשה שהוא לקח, עם יד בפנים, הייתי מתפלל שהוא יחטיא. כל משחק שבו שיחק בעודו סובל מפציעות שונות וכאבים גרם לי לקוות לראותו אותו נופל הפעם. כל רגע גדול שבו שיחק גרם לו להתעלות, וככל שהבמה הייתה גדולה יותר, כך הוא הרגיש טוב יותר.
למעשה, לא הצלחתי להתחבר לדמות הזאת, לרשע הנצחי, לווינר הבלתי מעורער הזה ולהתאהב בו עד לשלוש הדקות האחרונות על מגרש הכדורסל ב־13 לאפריל 2016. כשצרחתי מהתרגשות כמו ילד בזמן שצפיתי בהדרן המכובד והמפואר ביותר בהיסטוריה של עולם הספורט. באקורד הסיום המרגש ביותר של שחקן כדורסל.
למרות השנאה המרה, ידעתי מה חשיבותו של קובי עבור עולם הכדורסל, ידעתי מה הפרידה ממנו אומרת והחלטתי לצפות בשידור חי במשחק הפרישה שלו. שלוש דקות הסיום באמת היו הדקות הראשונות בקריירה שלו שגרמו לי להבין הרבה על קובי בראיינט האדם, ועל ה'ממבה מנטאליטי' שעליה ידובר כל כך הרבה בשנים הבאות. זה היה כמעט בלתי נתפס בעיניי, לצפות בבחור בן 38, שלאורך כל העונה נצפה קורס פיזית תחת המאמץ הכבד, מוצא בעצמו כוחות לעוד משחק אחד אחרון, לעוד רגע קסום אחד.
וכך, כמו בסרטים, בפיגור 10, שלוש דקות לסיום המשחק, קובי סחף את הלייקרס לניצחון פרידה בסטייפלס סנטר, ניצח ברבע האחרון 21:23 את יוטה ג'אז וסיים את המשחק האחרון שלו עם 60 נקודות. זה היה ניצחון מדהים שגרם לידיעה על גולדן סטייט, ששברה את שיא הניצחונות בעונה הסדירה באותו לילה, להפוך להערת שוליים. שבוע וחצי לאחר שהבטיח לחברו־יריבו לאורך השנים, שאקיל אוניל כי לא ינסה לקלוע 50 נקודות במשחק, קובי עשה זאת שוב.
כל כך הרבה דברים אפשר לומר על קובי בראיינט. מאתמול ועד אחרית הימים אנחנו נשמע על מעשי הגדולה של קובי בראיינט השחקן – הרצפים המדהימים, האליפויות, משחקי האולסטאר, ועוד מיתוסים שנבנו סביב האגדה המצמררת הזאת שנקטעה בטרם עת. אבל האובססיה שלי התפתחה כלפיו רק לאחר שהוא עזב את המשחק.
התקשיתי לעכל כמה חכם הוא היה, כמה מוכן הוא היה. בכמה נושאים הוא התמצה ואיך כל אדם שנפגש איתו לאורך חייו סיפר על הרצון הגדול שלו ללמוד, לתקשר ולפענח דברים. צרכתי כל ראיון, כל פרסומת, כל נאום, כל כתבה. רציתי לדעת הכל על הילד שנולד בפילדלפיה, שהעביר את הילדות שלו באיטליה וחזר לארצות הברית כשחקן כדורסל צעיר שיהפוך לאגדה.
כששאלו אותי אם מישהו יכול לכתוב על קובי, הרגשתי חובה אישית ובלב כבד לקחתי את זה על עצמי. מעולם לא האמנתי שאצטרך לכתוב מכתב פרידה לקובי, לא שוב לפחות, הרי רק לפני ארבע שנים היה מספיק קשה להיפרד ממנו. מאז הלייקרס דעכו, לברון הגיע למלא את החסר אבל הוא אף פעם לא יהיה קובי. הדרך שבה שיחק כדורסל, עם נחישות בלתי נגמרת וזעם תשאיר חלל שאף אחד לא הצליח למלא עד היום. צפיתי בכל משדר חדשות אמריקאי לאורך כל הלילה וככל שהזמן עבר הבשורה שוב הכתה בי בתדהמה, פעם אחרי פעם המוח שלי לא הצליח לנתח את העובדה שהאיש הזה אינו עוד. הוא מת, נדם מהעולם. לדבר עליו בלשון עבר הרגיש כל כך מוזר, עד שבצער כבד גם אני השלמתי עם הבשורה.
קובי הלך לעולמו כשהיה בפתיחת המערכה השנייה של חייו, בתחילתה של קריירה שהייתה אמורה להיות נפלאה לא פחות מימיו הזוהרים על הפרקט. בפחות מארבע שנים אחרי הפרישה, קובי הספיק להוציא לאור סרט אנימציה שיזכה באוסקר, חמישה ספרים, שתי סדרות טלוויזיה, פודקסט וסבב השקעות שמוערך בכ־250 מיליון דולר.
הלך לעולמו בפתיחה של המערכה השנייה בחייו (Harry How/Getty Images)
בראיונות שערך בשנים האחרונות, הוא לא הצליח להסתיר את ההתרגשות שלו מהאתגר החדש. מהמרדף אחר מצוינות בעולם העסקים. הוא נהפך למנטור, למרצה מסביב לעולם שמלמד את האדם הפשוט על עבודה קשה, הכנה לכל מצב ומרדף מתמשך אחרי החלומות שלו. קובי נסע למקומות ברחבי העולם ודיבר עם אנשים צעירים בשפות שונות, ספרדית, איטלקית ומנדרינית. קובי היה אינטליגנט שדאג לבנות את המורשת שלו עוד בימי חייו ולהעביר את החוכמה שלו לדור הבא, בעיקר לספורטאים צעירים אבל גם לכל מי שרצה לשמוע אותו. הוא פיתח תנועה שהלכה אחריו בעיוורון, נהפך לאייקון מעורר השראה של מוטיבציה גם לאנשים שמעולם לא ראו כדורסל, והתמקצע בתורה של 'לספר סיפורים'.
ובכל זאת, הוא מעולם לא באמת עזב את משחק הכדורסל לגמרי. הוא ערך אימוני כדורסל אישיים לכוכבים העולים של ה־NBA, או כמו שהוא קרא לזה בציוץ האחרון שלו בטוויטר שבו בירך את חברו ל'לייקרס ניישן', לברון ג'יימס על עקיפתו בדירוג הקלעים של כל הזמנים: "העביר את המשחק הזה הלאה".
קובי בראיינט היה הרבה דברים, אבל דבר אחד בטוח – הוא היה אגדה, והזיכרונות יחיו לנצח. Thank you KOBE, Mamba out.
זוכרים את קובי בראיינט:
– רשימת ההרוגים נחשפה, הקלטות בין הטייס לבקר הודלפו: "אתה טס נמוך מדי"
– ממבה לנצח: 24 תמונות אייקוניות של קובי בראיינט
– צפו: לברון פרץ בבכי כששמע על מותו של קובי
מה דעתך על הכתבה?