קרוב רחוק: הפתיחה הנהדרת ליורו והמסר לישראל

בתקופה האחרונה קיבלנו תזכורת קטנה למוניטין של רובי קין. בגמר ליגת האלופות הוא ישב ביציע באזור "אגדות כדורגל" לצד קאפו, פיגו, זאנטי, למפארד וחוליט. אתמול (שישי) במשחק פתיחת יורו 2024 הוא הצטלם בין מוריניו לפרגוסון, שניהם מחבקים אותו בחיבה ובהערכה. אפשר להתווכח על כישוריו כמאמן, אבל נדיר שנוחת פה כזה כוכב, כזה שם. בתזמון סמלי, כשקין בילה אתמול בגרמניה והתחכך באליטה של הכדורגל, התפרסם ריאיון עם העוזר שלו, שסיפר על הבעתה שצוות האימון של מכבי תל אביב חווה ב-7 באוקטובר, ולמעשה רמז שהיה להם ברור שלא ימשיכו במדינה המטורפת הזאת. אז הוא נמלט, והמשיך הלאה, למקום בטוח, למקומו הטבעי. ישראל מעולם לא הרגישה רחוקה כל כך מהיורו.

משחק פתיחה של יורו הוא אירוע רציני מאוד. זו יריית פתיחה לחודש אינטנסיבי, עמוס באירועים, כשכבר הערב הראשון שלו הוא הצהרת כוונות. האולפנים המושקעים ושליחינו הפרוסים יוצרים אווירת חג. טקס הפתיחה תמיד מיותר אבל מעביר את המסר הפסטיבלי. כשהטלוויזיה נדלקת בזמן ארוחת שישי, והמשפחה מתאגדת סביבה, יש פה למעשה הבהרה לאמהות ולאבות, לילדות ולילדים, וכניסה לכוננות עבור כל המעורבים: מתחיל פה חודש כדורגל, עם כל המשמעויות. אז כן, אנחנו בפנים. מוכנים לצלול לאתגר. אבל מעולם לא הרגשנו כל כך רחוקים.

אתה מביט בצעדה של הסקוטים ברחובות מינכן, למשל, ומתמלא קנאה. עזבו שיכורים לא שיכורים, תתעלמו רגע מהבירות והקלישאות, רק דמיינו את הלך הרוח. את תחושת החופש שלהם. את הלוקסוס לבצע את הפעולה האלמנטרית: ללכת ברחובות ולשיר. לחגוג את המעמד, לטרוף את החיים. אפשר ממש לחוש את קלות הדעת, את ההוויה הפשוטה נטולת הדאגות, הטבעיות שבה הם עוזבים הכל, עם חצאית מסורתית בסגנון "קומנדו", נוסעים רחוק כדי להקדיש את עצמם למשחק. בלי להתעסק בממשלה, בלי לקבל פושים על אזעקות וחבל ארץ שנשרף, בלי לדאוג לגורל חיילים וחטופים. החיים יפים כשאתה אוהד סקוטי בגרמניה, ומתענג על כל רגע. למה לא?

כמה רחוק מאיתנו עכשיו הווייב הסקוטי, הקליל והמרחף. האולפנים עושים עבודה טובה, באמת, כולם נחמדים עם כוונות טובות. המשחק מוגש בצורה מקצוענית, רצינית אך קלילה, השידור קולח. אבל מדי פעם מופיעה מצד ימין שקופית כתומה של פיקוד העורף, שנותנת סטירה, מזכירה לך להירגע, לא להיסחף, אתה עוד לא שם. וכמה סמליים הם הדיווחים בגרמניה על איסור להניף דגלי ישראל ופלסטין ב"פאן-זון", בהחלטה שבאה ממקום מובן: כדי לא לבאס לכולם, לא להרוס את החגיגה. זו בעצם הבהרה: לא רוצים לשמוע מכם. לא עכשיו, לא כאן.

ומילא הקהל, אבל אז מתחיל הכדורגל. סקוטלנד אנדרדוג ברורה. משחקת בונקר פחדני. למרות כמה שמות מוכרים, במעמדים האלה סקוטלנד חוזרת למעמדה האמיתי כנבחרת מוגבלת, עם הקלישאה ש"במדינה הזאת כדורגלנים הם אלה שלא היו מספיק קשוחים לראגבי". ואז נזכרים שסקוטלנד הזאת, המובסת, חסרת הכישרון, ניצחה אותנו שוב ושוב. העיפה אותנו. לא יכולנו לה. ואז נזכרים במשחקים האחרונים של נבחרת ישראל, בסגל המוזר של בן שמעון, בקמפיין החלש של הנבחרת הצעירה, ומבינים שוב, עד כמה אנחנו רחוקים מהיורו הזה.

יורו זה לא עוד טורניר. יורו זה זיכרונות, מטענים, הוויה שלמה. הראש מלא ברגעי עבר יפים, מפוארים, של הנבחרות ושלנו. כולן אומות כדורגל מופלאות, ואת כולן כמעט יש סיבות לחבב: את צרפת ופורטוגל, את אנגליה וצ'כיה, את ספרד ואיטליה, כל אחת היא רגש וזיכרונות. מצפים לנו ימי כדורגל נפלאים. עצם המחשבה על שלושה משחקים ביום בתקופה הקרובה היא תענוג. אבל באופן אירוני, ככל שהטורניר משובח, ככל שהרמה יותר גבוהה, ככל שהאוהדים בגרמניה יותר נהנים, מאושרים, מחויכים – דווקא אז בולט הניתוק שלנו, והמרחק שרק הולך וגדל.