בדיוק מה שהיינו צריכים: על מתח, הומור וחיטוט באף

1

נפתח ברשותכם בסרטון המהולל של רונלד קומאן. על פניו מדובר בעוד תיעוד מביך של עוד מאמן שנתפס מחטט באף ועושה את המעשה האסור, אבל זה רגע אמיתי של כדורגל. הרי מה היה שם? סטרס. לחץ. חרדה. מאמן כל כך מתוח, שלא יודע מה לעשות עם הידיים. איש מבוגר שלא מצליח לשלוט על עצמו, ששוכח שיש עליו מצלמות, ונהיה פתאום ילד.

מאמנים תמיד אומרים שקל יותר להיות שחקן מאשר מאמן, שתקוע על הספסל בחוסר אונים, וזה מעולם לא היה ברור יותר. קומאן כבלם היה קר רוח. שחקן חכם, חסון, הולנדי עוצמתי, קשוח וטכני. והנה כמאמן, מבוגר ואחראי, הוא מפשל ככה לעיני העולם כולו. זה לא היה סרטון שמעורר לעג, אלא בעיקר מעורר אמפתיה. זו עוד תזכורת למעמד המלחיץ, לחוסר השליטה, לאווירת השיגעון סביב המשחק. האיש יודע שהוא מתועד בכל שנייה, ועדיין נסחף ונופל? הרי זו רק המחשה לעד כמה עוצמתי הוא היורו.

2

יותר מכולם אני אוהב את המשחקים של 19:00, ודווקא בגלל שהם בשעה לא נוחה. 16:00 זה לנחושים בלבד, ב-22:00 אני כבר עייף, אבל 19:00, בבית עם ילדים, 19:00 זה rush hour. שיא המהומה. שעה של השכבות וסעודות, מריבות על מקלחות, מטלות ומתיחויות, סידורים אחרונים. לכן טלוויזיה דלוקה בלב הסלון היא בדרך כלל מקור לצרות. הסחת דעת. דחייה לכל הפעולות הנדרשות. אבל במהלך היורו היא דלוקה כעובדה, ומעבירה מסר: חברים, מדובר באירוע חריג. אנחנו בעיצומה של חגיגה.

וכולם יודעים, כל החוקים מתרופפים. משימות צריכות להתבצע, אבל בפריסטייל (בדרך כלל במחצית. יש לכם רבע שעה, טוסו!). זה לא שהחיים נעצרים, אבל הכדורגל הוא הרקע. נוכח בפסטיבליותו. הוא בוהק מהמסך בצבעוניות, הוא מייצר קולות של התרגשות, אין צורך ממשי לצפות במשחק כדי ליהנות מההוויה שלו בלב הבית. מהשמחה, מההתלהבות, מהאנרגיות החיוביות. מישהו קופץ לשירותים, ומזעיקים אותו להילוך חוזר. בני המשפחה נדרשים לדיונים על מהלכי ספורט, בקלילות ובסבלנות. אין את הסטרס של אהדה, רק כדורגל לשם הכדורגל, חגיגה לשם החגיגה. תחושה של בריאות ונורמליות. ברכה.

3

יש אווירה עליזה, והאולפנים בישראל מצליחים להתאים את עצמם אליה. שידורי הספורט מהעולם תמיד עוררו קנאה בזכות הקלילות שבה הוגשו המשחקים, בין אם זה שאקיל ובארקלי מתלוצצים עם ארני באולפן ה-NBA או קייט באדו משתעשעת עם תיירי הנרי וקראגר לפני משחק ליגת האלופות. אולפני היורו שלנו אימצו את הגישה, וזה ניכר. זה כמובן קשור למצב במדינה, שכופה על המגישים והפרשנים להסתכל את הכדורגל כמוצר בידורי שהוא, להבין שהמשחק הוא הבריחה הנחמדה של היום במציאות אלימה ואיומה. אבל בשביל בידור צריך בדרנים, ואת העבודה מספקים מאור מליקסון ואיתי שכטר.

בדרך כלל יש סף סבלנות קצר כלפי "שטותניקים" כמו שכטר ומליקסון, אבל הם בדיוק מה שהאולפנים האלה צריכים. בעבר היו מביאים כאורחים קומיקאים כהפוגה קומית, שהיו שולפים בדיחות מאולצות, אבל הפעם מדובר בשחקני עבר. הם באמת דרכו על המגרש. הם יודעים על מה הם מדברים. זה לא הומור כפוי, אלא תיבול לגיטימי. הוא על הדרך. כסגנון חיים. ראיית עולם מצחיקה. זה כמובן משהו שיורד טוב יותר בגרון בטורניר כמו היורו, שהצפייה בו נינוחה כמו שיט בסירה על אגם, בזמן שצפייה בכדורגל ישראלי היא חוויה סוערת, מתוחה ורוויה בלחצים, ולכן הומור עלול לייצר אנטגוניזם. כרגע זה עובד.

כלומר, אפשר ליסתלבט על הצ'כים המשעממים ועדיין להחמיא להם. מותר לרוץ אחרי בופון ולבקש ממנו סלפי, זה בסדר להשתטות. לא צריך לקחת הכל ברצינות, בכבדות. בשביל זה יש את כל שאר הערוצים.

4

כי מה לעשות, הישראליות תמיד נוכחת. אי אפשר שלא להסתכל עליהם, ולחשוב עלינו. כך למשל בכל התקפה, בכל הגבהה לרחבה, אני מדמיין את בלמי נבחרת ישראל בניסיונם להתמודד עם שחקני ההתקפה שמולם, ובכל פעם בראשי בלמינו מועדים ומפשלים, מסתכלים אחד על השני בחוסר אונים כשהכדור כבר עמוק ברשת. הכל נראה גדול עלינו, רחוק מאיתנו.

וכמובן, הפוליטיקה. ה"מצב". אילו המצב היה נורמלי, אילו הייתי חובב כדורגל ניטרלי מהעולם הפתוח, אילו לא הייתי שקוע בבוץ המזרח תיכוני, ייתכן מאוד שהנבחרת האהובה עליי בטורניר הזה הייתה טורקיה. גם בגלל שנכון לכתיבת שורות אלה, המשחק שלה מול גאורגיה היה הכי מהנה בטורניר, אבל בעיקר בגלל האנרגיות. היה משהו סוחף בטורקים, במשחק מלא ההתלהבות שלהם, בדרך שבה הם רצים באמוק על המגרש. אין ממכר כמו רחש ביציעים, קולות שאגה בכל פעם ששחקן שלהם פשוט רץ ודוהר קדימה. האם יש דבר עוצמתי יותר מקהל פסיכי שגורם למצלמה ביציע לרעוד אחרי גול?

אבל לא חברים, אצלנו אי אפשר ליהנות בלב שלם. אי אפשר לפרגן. אי אפשר לשכוח מהכל, לנקות את הראש. זה לא סתם "הסוס השחור" שכולנו תמיד מחבבים, זו טורקיה. מדינה עוינת, שונאת ישראל, תומכת טרור, שמנהיגה מסית נגדנו, שמחרימה אותנו. גם כשאנחנו מנסים לברוח מהמציאות, היא רודפת אחרינו. מבהירה שאין סיכוי להתחמק. לטוב ולרע, כל הזמן נזכרים שזה רק כדורגל.