אם ישנם עוד אנשים שתוהים למה ספורט הוא הדרמה האולטימטיבית ומדוע הוא עדיין מספק את הסיבה העיקרית (יש שיאמרו היחידה) לצפות בטלוויזיה, מדי פעם מופיע לו סרטון קצרצר שכזה שמסביר הכל ובפשטות. לא סל של השנייה האחרונה או גול לחיבורים, לא הנפת גביע או שבירת שיא עולמי, אלא רק התרחשות שגרתית, בחדר קטן וחשוך: מנהלי נבחרת אוסטרליה בכדורסל מזמנים שחקנים, ומבשרים להם בשורה בנאלית – אתם בסגל לאולימפיאדה. לא ניצחתם עוד כלום, אין פה כסף מעורב, הבשורה היחידה היא שאתם בפנים. שאנחנו מאמינים בכם. אתם בנבחרת, אתם נוסעים לפריז. וזה כל מה שהם רצו לשמוע.
One of the best things we've ever seen! ?
— ESPN Australia & NZ (@ESPNAusNZ) July 7, 2024
Raw emotion as Olympic dreams are realised for @JackJumpers teammates Jack McVeigh & Will Magnay! ? ??
(?: Nelson Kahler Visuals, @BasketballAus) pic.twitter.com/AiJ46zzpKP
הכל התנקז לרגע הזה. אפשר להרגיש את המתח בחדר, כשהשחקנים נכנסים אליו ויודעים שפה גורלם ייגזר. וויל מקניי וג'ק מקבי, שני גברים אוסטרלים חסונים, קשוחים, ענקיים, בשיא של חייהם, נמסים לנגד עינינו. וכל אחד מהם מגיב אחרת. מקבי, אסיר תודה, פשוט פורץ בבכי. כל הלחץ מתפרץ החוצה. הדמעות זולגות, ותוך כדי בכי הוא אומר "אני לא אאכזב אתכם, את זה אני יכול להבטיח". התחושה היא שכל החיים הוא עבד למען הרגע הזה, התאמן, השקיע, הזיע, והנה זה משתלם. דרמה טלוויזיונית בשיאה, או סצינה קולנועית, אמיתית לחלוטין, מבוימת לעילא: כך נראה אדם שמגשים חלום.
מקניי מספק תגובה קלאסית משלו, בסגנון אחר. הוא פורץ בצחוק של הקלה, ופולט קללה. ואז, השאלה הראשונה שלו היא "האם גם ג'ק בפנים?!". כן, עונים לו. ואז הוא שוב שואג בשמחה ומוחא כף, מאושר גם בשביל עצמו וגם עבור חברו. האחווה מצמררת. איזו חברות. כולם רוצים לחבק את כולם. אלה שני שחקנים לא מוכרים (יסלחו לנו העכברים), מנבחרת רחוקה, והנה אנחנו מאוהבים בהם, כמעט בעדם.
בדיוק בגלל הדאגה הזאת לחברו, אפשר להבין את ההחלטה לזמן דווקא אותו. רק השבוע ג'יילן בראון, כוכב האליפות של בוסטון, נעלב והתעצבן שלא זומן לסגל ארה"ב והתחיל ללכלך, וכך למעשה הבהיר כמה קשה לבנות סגל של נבחרת, איזה מארג עדין היא קבוצה, כמה מסובכת היא הרכבתה, וכמה מחשבה הושקעה בבחירה של וויל וג'ק חברינו החדשים. קבוצתיות, מקצוענות, השקעה, אחווה, חברות. הכל נגלה ונחשף בעוצמה, בסרטון של שתי דקות. ספורט במיטבו, בלי כדור ובלי מגרש.
יותר מזה, היה זה רגע שהמחיש את עוצמתם של המשחקים האולימפיים, האירוע הספורטיבי שגם בעולם הקר הברואל-סטארי של ילדינו מצליח לשמור על קדושה ולגרום לבחורים צעירים למרר בבכי רק על הזכות לקחת בו חלק, להיות חלק מטקס הפתיחה, לצעוד במרכז העולם ולייצג את ארצך. יום ראשון מזמן לנו את גמר היורו, גמר הקופה וגמר ווימבלדון, ולא ברור איך החיים לא עוצרים ומפנים אותנו אך ורק בשביל זה.
גמר היורו, למשל, הוא באמת אירוע שיא. זו לא קלישאה. עבור שחקני נבחרת אנגליה, ממדינת הכדורגל הפסיכית, המכורה, המלודרמטית, זה רגע מכריע בחיים. בשידור חי, לנגד עינינו, גורלות נגזרים. לכס המלכות, או לגיליוטינה. הארי קיין יכול במשחק אחד לשים קץ לבדיחה האומללה עליו, להפוך לגיבור האומה ולרקוד על משאית לעיני מיליוני חוגגים. הוא יכול גם לפשל, ולהיזכר לנצח ככישלון, כלוזר, לא פחות. זה הפער. 0 או 100. אין אמצע. כדורגל יכול להיות משחק כל כך מתיש, אבל כמה עוצמות למעמד.
בלינגהאם, סאקה, סאות'גייט, הלחץ על הכתפיים שלהם מצליח להעיק גם על צופה מנומנם במזרח התיכון. איך אפשר לשאת את זה, רחמים, איך אפשר להשוות את זה לנבחרת הספרדית, שמרגישה כל כך שפויה ויציבה. נבחרת ספרדית שהסמל שלה הוא לאמין ימאל, שכולו רק אהבת כדורגל טהורה ותמימה, או לפחות כך מרגיש, כל כך רחוק מהסטרס והאובססיה של האנגלים.
לא במקרה כולם מציינים בכל הזדמנות שהוא רק בן 17. אי אפשר שלא להזכיר את זה, במיוחד בימי החופש הגדול, עם הזיכרונות על הבטלה, העצלות וחוסר השאפתנות של רוב הנערים בגילו. במקביל אי אפשר שלא להביט בזה בקנאה, בהשתאות, בידיעה שבניגוד לכל הלחץ סביבו, הוא מגיע כדי לשחק כדורגל, במובן הכי פשוט שלו: לנסות לשים גולים ולנצח. מסוג הרגעים שבהם חוסר הניסיון מרגיש כמו יתרון. נער שלא מבין כמה נדיר הוא המעמד, כי עובדה, זה בא בקלות, בניסיון הראשון, כולה כדורגל. איזה כיף, מה אתם עושים עניין.
ואם נעורים מול ניסיון, ביום ראשון בגמר ווימבלדון, ג'וקוביץ' יליד 1987 מול אלקראס משנתון 2003. התרגלנו. היה מעט מוזר לשמוע את ג'וקוביץ' מדבר אחרי חצי הגמר על ההפצצות ששמע כילד בסרביה, ולא כי זה משעמם, אלא פשוט כי שמענו את הסיפורים האלה כל כך הרבה פעמים. כל כך הרבה שנים, והכל מוכר, הכל ברור. האובססיה סביב פדרר, יחסי האהבה-איבה כלפיו בלונדון, הרצון להצליח לעיני הילדים (המשועממים), הסיבות למוטיבציה כבר שחוקות ומוכרות.
אבל הוא עדיין רעב, עדיין רוצה להוכיח, עדיין מספר על ימיו כילד במלחמה, כאילו זה היה אתמול, כאילו זו הפעם הראשונה. הוא יכול לזכות בפעם השמינית, להשתוות לפדרר, להשיג גרנד סלאם 25, שוב להיות מעל כולם. כמו קיין ולמאל, כמו שני האוסטרלים, זה היום הגדול בחייו, לעינינו.
מה דעתך על הכתבה?