שכחתם, או שמעולם לא ידעתם? לחגוג תארים בירידה למגרש זה הדבר הכיפי בעולם

ההתעסקות האובססיבית בפריצה למגרש של אוהדי בית"ר ירושלים בגמר הגביע מזכירה שוב את הניתוק של הרשויות מהקהל. את המרחק בין הפוליטיקאים, המנהלים והדיינים, לבין האנשים בשטח. ברשימת התקריות המביכות של הכדורגל הישראלי, רק לעונה זו למעשה, הירידה לדשא בגמר לא נכללת בטופ-10. היא בטח לא ברשימת התקריות האלימות. הרי מי שחווה ירידה למגרש במסגרת חגיגת תואר, יודע היטב שאלה רגעי אושר טהורים. יכול להיות שהמצקצקים פשוט שכחו, או שמעולם לא חוו אותם?

ירידה למגרש והצפתו בקהל אוהדים צוהל זו מסורת בספורט העולמי, ולא רק בכדורגל. זו תמונה מוכרת, אפילו מקובלת. מיד עם שריקת הסיום תוך שניות קצרות המגרש מתמלא, מוצף ונכבש. תמונה שגורה, ועם זאת עוצמתית, בכל פעם מחדש. ברור שירידה למגרש מסמלת התפרצות רגשות, אבל יותר מזה – היא חלק מטקס, שמהווה חותמת רשמית על הזכייה בתואר. הרי מה בסך רוצה האוהד? לשמוח עם השחקנים. להתקרב אליהם.

אבל זו לא רק שמחה, אלא רגע סימבולי, חלק מהברית בין האוהד לקבוצה: מדובר במעמד מיוחד שמאפשר לאוהד לנפץ את המחסום שהפריד בינו לבין גיבוריו, לעבור את הגדר ולהתאחד עמם. בכך מושלמת סצינה קלאסית: שחקן בלי חולצה (שנחטפה ממנו, כמובן) מונף על הכתפיים, וחולק את רגע האושר עם הקהל. כולם צוהלים ביחד, שרים את אותם שירים.

בדרך כלל השחקנים לא נמלטים לחדר ההלבשה, אלא שמחים לקחת חלק בטקס. לפעמים חלקם נשארים בתחתונים בלבד אחרי שהופשטו, נתנו ברוחב לב גם את המכנסיים המיוזעים למעריציהם, כולל את הנעליים, הגרביים. קחו הכל, זה הלילה שלכם, שלנו, ביחד. הם יודעים לזהות מתי עליהם לנוס על נפשם, ומתי אין סכנה אמיתית לביטחונם.

כן, גם השחקנים אוהבים את זה, את החיכוך. גם הם מחכים לזה. הרי לפעמים אחרי שער הם בעצמם מזנקים לעבר היציע, לחוש פיזית את האהבה הזאת, לחלוק את השמחה, לספוג אותה על גופם. בגלל זה בחרו במקצוע. כשילד מפנטז להיות כדורגלן, הוא לא חושב על הכסף, המענקים, הבחורות, עסקאות החסות. הוא רוצה לרוץ לקהל.

האם זה מוגזם וחסר פרופורציות? בהחלט. אבל כל הסיפור מלכתחילה חסר פרופורציות. לשיר שעתיים רצוף שירי אהבה לקבוצת ספורט זה נורמלי? ללכת הביתה בוכה ושבור לב בגלל משחק זה סביר? הרי הכל חסר היגיון. זו תעשייה שלמה שמבוססת על רגש חסר היגיון. אז איך אפשר גם לבנות מודל עסקי שמבוסס על רגש והזדהות, ואז להתפלא שהאוהדים אמוציונליים?

כך, למשל, אפשר רק לדמיין מה עבר על אוהדי מכבי נתניה באותו ערב. אוהדים שמחכים לתואר עשרות שנים, ושוב רואים גביע חומק להם מבין הידיים. האם כשמכבי נתניה תזכה בתואר הבא, אפשר יהיה להאשים את האוהדים שבפרץ השמחה יחליטו לקפוץ מעבר לגדר ולרדת לדשא? הרי רק על זה הם מפנטזים.

ובצדק, יש לומר. חגיגת אוהדים על הדשא היא רגע מיוחד, בלתי נשכח. כאחד שעבר את זה, אעיד שימים של חגיגת תארים היו מהמאושרים בחיי. הלידה של ילדיי, למשל, הייתה רגע מרגש ומשמעותי, אבל האם היא גרמה לי לשיר ברחובות, להתחבק עם זרים, לנסוע בשרשרת רכבים מצפצפים עם חצי גוף מחוץ לחלון ולחזור הביתה צרוד? לא. ירידה למגרש זה אחד הדברים הכי כיפיים שעשיתי בחיי. הגשמת חלום.

האם ראוי לשמור על החוקים? בהחלט. האם עדיף לשמור על הסדר, על חגיגה מבוקרת, על הפרדה מוחלטת בין הקהל לשחקנים? כנראה שכן. האם חבל שנהרס טקס ההנפה? אין ספק. אבל אי אפשר גם לנצל את העובדה שמדובר בקהל אמוציונלי מכור כדי לסחוט ממנו כל שקל – וגם אחר כך להתפלא שמדובר בקהל אמוציונלי מכור. אי אפשר גם לצפות לאווירה לוהטת וליהנות ממנה, ואז להתפלא כשפועלים בלהט.

כי אם מדברים על עוולות, על האנשים שפוגעים במשחק, מה לגבי העובדה שגמר הגביע נערך באמצע שבוע, בשעה כל כך מאוחרת? למה לא ביום חופש, אחר הצהריים? ומה לגבי העובדה שליציעים נכנסה כמות מעל למותר? האם זאת לא סכנת נפשות, ביזיון ארגוני, חוסר אחריות? ומה לגבי העובדה שהשורה "בגלל עומסי תנועה ותורים ארוכים מחוץ לשערים פתיחת המשחק נדחתה ברבע שעה" הפכה לשגורה כל כך בספורט הישראלי? ואיך עכשיו שוב מדברים על החזרת השוטרים למגרשים, כאילו בתקופתם היה סדר?

בשורה התחתונה, התגובות המזועזעות המחישו בעיקר חוסר רגישות עם הקהל, אפילו חוסר הבנה לרוחו של אוהד. הן המחישו את הניתוק, המרחק, ההתנשאות. הן הזכירו עד כמה נדרשת יותר הזדהות ואמפתיה עם האוהד, ופחות ביקורת ואיבה.