עולם הכדורגל כל כך שקוע ותקוע בקלישאות שלו, עד שלפעמים נזרקים לאוויר ביטויים ומונחים שגורים ולכאורה נורמליים ומובנים מאליהם, אבל למעשה מבטאים מציאות מעוותת. אחד מהם הוא "איבד את חדר ההלבשה", מונח שמגדיר מאמן שכבר "איבד" את אמון השחקנים ואת השליטה עליהם ולכן חייב להיות מוחלף, כאילו זו גזירת גורל ולא תהליך שניתן לשלוט עליו או למנוע אותו. אומנם האוהדים והפרשנים נוהגים להשתמש במונח הזה לא מעט, אבל הבעיה היא שהכדורגלנים עצמם אימצו אותו וסבורים שהוא לגיטימי לחלוטין, כי מבחינתם זו המציאות, אין מה לעשות, לפעמים זה קורה, מאמן "מאבד את חדר ההלבשה".
למעשה, מדובר בוויתור. כניעה. שחקנים משכנעים את עצמם שהמאמן כבר לא שולט בעניינים, אין לו מרות או סמכות, ולכן צריך לעזוב. אז הם אומרים את זה בינם לבין עצמם, אולי אפילו מדליפים לעיתונאי או שניים את הסוד הפנימי והתחושות מחדר ההלבשה, סביר להניח שהם אפילו משננים את זה לעצמם ("לא, המאמן איבד את זה לגמרי") ובסופו של דבר מאמינים בזה בלב שלם, כגזירה שמממשת את עצמה.
התוצאה היא הסרת אחריות. מבחינתם אם המאמן "מאבד את חדר ההלבשה", זו לא אשמתם. זה לא שהם "חדר ההלבשה", השחקנים שמסתכלים עליו בזלזול, בחוסר כבוד, במיאוס, האנשים שאותם המאמן "מאבד", כאילו השליטה עליהם היא דבר חמקמק, קשה להשגה, משהו שהמאמן חייב להילחם עליו – ולא עניין בסיסי של משמעת ומחויבות. הרי את מה הוא מאבד? את היכולת שלהם להקשיב לו, למלא את ההוראות שלו, לתת את המיטב שלהם, להתנהג במקצוענות. דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם. דברים שביכולתם למנוע. הרי לפעמים זה לא המאמן "מאבד", אלא השחקנים גוזלים ממנו.
לכדורגלנים יש יכולת להריח את הדם, וכשהם מרגישים איזשהו רפיון או נקודה חלשה, הם לוחצים עליה. ואם הם קוראים בתקשורת את מילות הקסם – "מעמדו של המאמן התערער" – הנטייה המיידית שלהם היא לשחרר, לשחק באס"ק, לעלות למגרש ולהפגין חוסר חשק, לא לרוץ, לעשות תנועות ידיים, להמחיש לעולם, לזעוק את הזעקה – הצילו, הושיענו, המאמן איבד את חדר ההלבשה, תביאו מחליף ומהר. ובשביל להאיץ את ההחלטה, היום נשחק גרוע ונפסיד.
זה בדרך כלל עניין מורכב יותר, כי לפני שמאמן "מאבד חדר הלבשה" הוא עושה גם טעויות מקצועיות והחלטות טקטיות שגויות, ובספורט התוצאות הן אלה שמכריעות ומייצרות לחץ. וכמובן שאנחנו מכירים את הנורמה הזאת, התפישה שלפיה אי אפשר להחליף סגל שלם ועדיף להחליף מאמן אחד, זה זול יותר וקל יותר, ולפעמים גם ממש עובד. גם אם זה אומר, לדוגמה, לפטר מאמן מעוטר כמו ז'וזה מוריניו, איש מקצוע מנוסה ומיומן, עם רזומה עשיר גדוש בהצלחות, שכבר הוכיח את היכולות והידע שלו – ולהשאיר סגל צעיר של שחקנים שחלקם אלמונים ומעולם לא זכו בתואר.
ובכלל, מה זה אומר על תפקיד המאמן? השחקנים למעשה מודים שהכול זה אנרגיות, מומנטום, מוטיבציה. שבא להם שינוי. בני לם נשאל מה אמר לשחקני נתניה לפני ה-2:4 על מכבי תל אביב, וסיפר: "אמרתי להם לשחק כדורגל שמח, בלי פחד". זה הכל? למשחק אחד זה הצליח, העבר מראה שלאורך זמן נדרש מאמן שיודע קצת יותר מזה, אבל ההתנהלות הזאת ממחישה שגם השחקנים מודים שמאמן הוא זה שמרים אותם, יודע להחזיק אותם קצר, לשמור עליהם במתח, להפגין כריזמה. זה הרבה מעבר לידע מקצועי. אפילו ברק בכר איבד את זה בבאר שבע.
פטריק ואן לוון הוא סטאדי קייס מעניין. אין ספק שהבעיות שלו העונה הן הרבה מעבר לשליטה על חדר ההלבשה, ואלוהים יודע שהוא עשה שגיאות מקצועיות קשות, אבל הסיפור איתו די משעשע ואירוני, לאור העובדה שבשנה שעברה הוא החליף את דוניס ש"איבד את חדר ההלבשה", התפישה הייתה שבניגוד ליווני פטריק כן יודע לקרוא את השחקנים ולגשת אליהם ולהוציא מהם את המקסימום, אחרי רצף ניצחונות הפרשנים והאוהדים החשיבו אותו גאון, ועכשיו הוא פשוט "איבד את זה", והשחקנים מצפים לעוד פתרון קסם, קל, פשוט.
מבחינת כדורגלנים (בכל העולם, יש לציין, לא רק בישראל), זה הפתרון הכי קל. הם חיים במציאות שמאפשרת להם לא להיות במיטבם כשהתנאים לא אידיאליים. מציאות שמקבלת נפילות מתח וחוסר מוטיבציה. הרי לכולנו יש בוסים, רובנו התמודדנו עם מנהלים לא קלים, יצא לנו מדי פעם להרגיש שהבוס איבד את חדר ההלבשה, שלא כולם בעדו, שמצב הרוח ירוד, שהוא איבד שליטה, שאפשר היה להוציא יותר – אך האם עלה בדעתנו להתלונן, להתבכיין ולוותר? ואנחנו, אגב, לא מגשימים את חלום חיינו, לא כולנו במקצוע שאנחנו אוהבים, לא כולנו מחויבים לקהל, ועדיין, עובדים. ואז הולכים לכדורגל, ונאלצים להשלים עם מציאות מוזרה ומעוותת, ולהבין למה שבוע אחד שחקנים משחקים בחוסר חשק, ושבוע לאחר מכן "טורפים את הדשא".
