"אם תשב ליד הנהר מספיק זמן, תראה את גופת אויבך צפה לידך", אומר משפט סיני עתיק, שהדהד השבוע בראשם של אוהדי ליברפול, שחיכו במשך עשרות שנים, סבלו והובכו והושפלו, וביום ראשון חוו נחת עם החמישייה באולד טראפורד. כל הקטע עם אהדת ספורט הוא לא קל כמו שהוא עשוי להיראות מהצד, רוב הזמן אתה מפסיד, וגם אם אתה אוהד קבוצה גדולה שלכאורה אחוזי ההצלחות שלה גבוהים, גם אז ברוב השנים קבוצה אחרת זוכה באליפות, ובסך הכל זו חוויה עמוסה בהפסדים ובתחושת אכזבה.
אבל אוהדים יושבים ליד הנהר מספיק זמן, חיים שלמים הם מוכנים לחכות, הולכים שוב ושוב אל הנהר, יושבים על גדותיו, לא קמים ממנו, צופים וצופים, מחכים להבטחה הגדולה, שיום אחד הגופה של האויב שלהם תצוף מולם – ואז זה פתאום קורה. יום אחד הכל משתחרר, ליום אחד הכל מסתדר בצורה מושלמת, הכוכבים מאירים, המלאכים לצדך, וההתקפה שלך בשיאה בזמן שההגנה של היריב דועכת, והגנרל שלך מבריק בעוד זה של היריבה הססן וחסר אונים, ואתה מביט בהשתאות, לא מאמין, הנה זה קורה, לזה חיכיתי.
הרי אוהד יודע עד כמה נדירים הרגעים האלה, רוב חייו מלווים בחמיצות, אופטימי ככל שיהיה. יש כמה מקרים נדירים, בליגות חריגות, נאמר אוהדי מכבי תל אביב בכדורסל או באיירן מינכן בכדורגל, שלכאורה אמורים להיות מאושרים מהאליפויות שהם זוללים, אבל גם הם ממורמרים מהכישלונות באירופה, ובוודאי שלא מתרגשים מדי מעוד תואר מקומי, והחושים שלהם מתקהים, וגם אוהדי יובנטוס, לדוגמה, אם תשאלו אותם עכשיו הרי שרק מעטים יצליחו להתענג על הימים היפים בעבר (הכל כך קרוב) ורובם מרגישים שלעזאזל עם עשר אליפויות ברציפות, למי אכפת, כבר שנה וחצי אנחנו מושפלים.
כי ככה זה, הזיכרון קצר. עם השנים אתה מבין שהעבר הוא נחמד, והמאזנים ההיסטוריים חשובים, אבל מה זה באמת משנה, כמה אפשר לאונן על ההיסטוריה, מפוארת ככל שתהיה, רק ההווה חשוב. אתה יכול לנצח 20 דרבים רצופים, ואז תפסיד אחד, ורק אותו תזכור, רק הוא יהיה לך בראש, רק המשחק האחרון קובע. ואולי מכבי חיפה לא לקחה אליפות עשר שנים, אבל מה זה משנה, עכשיו היא אלופה. ואוהדי יונייטד אולי יכולים להתענג בערוץ הגולד על נוסטלגיה ועשורים ארוכים שבהם התעללו בליברפול, אבל מה זה עוזר כרגע, אחרי ה-0:5. זה הזמן שלהם, הם יודעים, זה הזמן שלהם.
ונניח שאוהד של ליברפול הוא כבר איש מבוגר, שזוכר כמה וכמה סיבובים, עבר דרך ארוכה שכללה עליות מרהיבות וירידות תלולות, הוא היה שם בימים היפים וראה איך לאט לאט הם נשכחים והופכים לזיכרון רחוק ומעומעם, שמוצג על עיתונים ישנים וסרטונים דהויים. הוא כבר חווה כישלונות, ובינוניות, ניצחונות גדולים וגביעים, הפסדים בגמרים, החלקות ברגע האמת, מה לא עבר עליו, כמה שנים של סערות רגשיות, ציפוות וחוסר ודאות, מבוכות וגאוות שגרמו ללב להתפוצץ, ואז מגיע ניצחון כזה, ולשמחתו – הוא מבין.
הוא יודע באותו הרגע, זה נדיר. תיהנה עכשיו, כי זה חולף. הכדורגל זה גלגל מזוין, תחגוג כל עוד אתה יכול, לפני שייגמר, כי זה בהחלט ייגמר. כמה פעמים בחייו, למשל, ייצא לו להגיד שהשחקן הטוב בעולם משחק אצלו בקבוצה? הרי הוא תמיד בקבוצות אחרות. וגם אם הוא עכשיו השחקן הטוב בעולם, הלא ברור שזה זמני, ומי יודע איך יהיה בחודש הבא, בשנה הבאה, אולי ייפצע, אולי יעזוב, אולי ידעך, מה נותר אם לא להודות, לפקוח עיניים. ואם ג'ורדן הנדרסון מספק את הבישול היפה בכל הזמנים, מה נותר לאוהד אלא להבין שזה באמת היה אחר צהריים מיוחד.
כי פתאום המצלמה קולטת את הפרצוף של מר פרגוסון ביציע, ובשידור החי זה עוד קצת נבלע, אבל בשידורים החוזרים זה בלט, עד כמה לחייו האדומות מכעס, ופתאום המאמן הטוב בעולם נמצא בכלל בצד השני של הכביש, או ככה זה מרגיש. כן, אותו פרגוסון, עוד אדם עם פרספקטיבה, האיש עם המשפט המפורסם על "עוד יום", ואתה מביט בפרצוף שלו וקולט שגם הוא מבין שזה לא סתם "עוד יום".
אולי מה ששונה הפעם זה הניסיון של האוהד, אדם שישב ליד הנהר יותר מדי שנים. רגעי האושר פרחו באוויר, אבל הצביטות בלב צילקו. הוותק, בשילוב עם התוצאה החריגה, מאפשרים לו להרים את עצמו לרגע מעל לסיטואציה, להביט עליה מלמעלה, לקלוט שזה מעבר לשלוש נקודות, לניצחון יוקרתי, תבוסה היסטורית, רגע מתוק, כל הדברים החשובים, אבל שקורים מדי פעם. הפעם זה מיוחד, ולא רק בגלל התוצאה. הפעם זה בזכות בשלות נפשית של אוהד, למוד ניסיון, שמצליח לרגע לעצור. מצליח לרגע להפסיק עם ההתלהמות וההיסחפות, הפרשנויות והרשתות, לא נגרר להקנטות אלימות סטייל "תשתחוו יא בני זונות" – אלא עוצר, שואף אוויר, עמוק לריאות, מעריך, מחייך לעצמו בשקט, נושך שפתיים ומוחא כפיים. נהנה, ונותן למים להמשיך לזרום.
